אנטולי קרסיק (טוליק)

פוסט זה מוקדש לאנטולי קרסיק (טוליק) ז"ל, סרן סמ"פ עורב גבעתי שנפצע ביישוב דוגית ונפטר בתאריך 22/06/2002. מחר, בתאריך 06/03/2020 טוליק היה אמור לחגוג יום הולדת ה- 40 שלו. יהי זכרו ברוך.

המכתב שאף פעם לא נכתב ורק נאמר אלף פעמים בלב.

טוליק חבר יקר שלום,

אני ואתה נפגשנו בשנות ה- 90, בוא נדייק סוף אוגוסט 1996. שנינו הגענו לתוכנית נעל"ה בבן שמן, אני הישר מאוקראינה ואתה הישר ממולדובה. יחד עם עוד כ-28 ילדים בני 16 מאיזורים שונים במדינות חבר העמים.

תקופה ראשונית זו של היכרות עם ישראל, עם כפר הנוער בן שמן, עם חברים חדשים מנעל"ה וחברים חדשים הישראלים הייתה מדהימה. עולם חדש נפתח בפנינו.

אתה היית בחור ג'ינג'י מאד גבוהה, מחונך, מאד מנומס ומאד עדין. כיבדת כל אדם באשר הוא. שילוב נדיר של תכונות אופי ומראה. כמובן, גם מה שאומרים עליך זה נכון, ניסית "להתחיל" בערך עם כל בחורה ובין היתר גם איתי, ממש בהתחלה. לא התפתח ביננו שום דבר אבל זה היה מאד מחמיא.

אני זוכרת שגם היית תלמיד טוב, הייתה לך אנגלית מעולה ובתחילת כיתה י"א כשהייתי צריכה עזרה בשיעורי בית עזרת לי בשמחה.

זוכרת עוד מכיתה י"א שהיינו יושבים בחדר שלכם ופותרים תשבצים סתם ככה להנאתנו. שמחתי שיש לנו בכיתה חבר'ה אינטלגנטיים.

חוץ מזה היית חבר מעולה, אחד שתמיד מרגישים בנוח בנוכחותו ובטוח לידו.

למדנו באותה כיתה שנתיים וכמובן בפנימייה כמו בפנימייה ועל אחת כמה וכמה כשמדובר כיתת נעל"ה, היחסים הרבה יותר קרובים מסתם להיות בני אותה כיתה בבית ספר רגיל. יותר מאחים במשפחה, הכל עושים ביחד: ישנים ביחד, אוכלים ביחד, לומדים ביחד, מבלים ביחד, רבים ביחד, משלימים ביחד, וכל מה שבין לבין עושים ביחד. אחד בשביל השני וגם אחד נגד השני, אין לאן לברוח מזה בין אם רוצים או לא רוצים.

היו גם עליות מורדות ביחסינו, כמו עם כולם, זה טבעי.

בכיתה י"ב נהייתה לך חברה מכיתת נעל"ה החדשה במחזור מתחתינו והרגשתי שקצת התרחקת. כמובן שלא היו שום טענות, הכל ברור, שמחתי בשביל כל הבנים שלנו שמצאו לעצמם בנות זוג, הרי כולנו היינו שם בבן שמן קצת בודדים ואבודים אחרי שהאפוריה הראשונית התפוגגה. זה היה דרכו של עולם בפנימייה, בנות מכיתת נעל"ה שלנו יצאו עם בנים מכיתת נעל"ה מעלינו ובנים יצאו עם בנות מכיתת נעל"ה מחזור מתחתינו ולפעמים כמובן נוצרו זוגות בתוך הכיתות. ככה חיינו לנו בתוך בועה של עצמנו.

אני לא זוכרת מתי בדיוק ההורים שלך הגיעו לישראל, אם במהלך התוכנית או אחריה. היה פער אדיר בחוזקם הנפשי של ילדים שהוריהם בארץ וכאלה שהוריהם לא. אני בטוחה שהרגשת הקלה כשהם עלו לישראל.

הייתה ביננו סיטואציה טעונה וחזקה מאד שנכנסה לי עמוק לתודעה. זה קרה ב- 03/03/1998 , יום בו התקיימה בחינת בגרות בחקלאות !? כן, זה מה שעושים בפנימייה חקלאית, עושים בגרות בחקלאות. שנים שהסתרתי את העובדה המצחיקה הזאת ואמרתי שהבגרות בעצם בביולוגיה. היה נראה לי מוזר ופרווינציאלי להתמחות בחקלאות ולא במדעים לדוגמה, במיוחד שלא בחרנו בזה.

אז אני, אתה ומרינה הגענו להיבחן לבגרות בחממת ירקות בכפר. לא היינו בין כל החבר'ה הקוליים האלה שעשו בגרות ברפת או בלול שבמשך שנתיים קמו לפני השקיעה כדי לדרוך בחרא של פרות או לזרוק ביצים סרוחות אחד על השני וכבר בשעה 8:00 לחזור לחדרי מגורים מסריחים אך מאושרים. לא יודעת מה איתך, אותי בכלל תמיד שיבצו לעבודות בחדר אוכל, לא יודעת למה, אולי נראיתי להם עדינה מידי בשביל עבודת כפיים, לא היה לי ברור אם אני צריכה לקחת את זה בתור עלבון או מחמאה, אבל באופן כללי הייתי מרוצה מהסידור הזה עד שיום מבחן הבגרות בחקלאות הגיע והתבקשתי להפגין את הידע שלי בקטיף עגבניות שרי ומלפפונים, אשר בתכל'ס לא היה לי ידע כזה. לא היה לי מושג מה עושים. הייתי בחממה הזאת אולי בפעם השניה, מקסימום שלישית. מקווה שהלך לך טוב יותר ממני, כי אני ממש הרגשתי חוסר אונים והתרסקות טוטלית. כבר "אכלתי סרטים" איך אני מסיימת בית ספר ללא תעודת בגרות מלאה בגלל שלא ידעתי מאיזה צד קוטפים עגבניה וזו עוד הייתה שאלה קלה.

לאחר סיום הבחינה ישבנו על הגבעה שליד החממה, כנראה חיכינו למישהו שיסיים כדי לחזור לאחר מכן יחד לחדרי מגורים....ואני ואתה התחלנו לריב באופן ממש רציני. כנראה שגם מצב רוח שלי אחרי הבחינה לא היה יציב במיוחד. היום כבר לא זוכרת מי התחיל ולמה, גם לא זוכרת מה נאמר שם, מה היה נושא של הריב בכלל, מה שאני זוכרת שאתה היעלבת אותי עד עומק נשמתי, משהו שלא ציפיתי ממך בשום אופן, עלבון מסוג שרק מתבגרים יכולים להרשות לעצמם ואני העלבתי אותך לא פחות או בסדר הפוך והמשכנו כך אולי רבע שעה ואולי חצי שעה, יכול להיות שזה היה רק 5 דקות אבל בשבילי נמשך כנצח. דיברנו באופן לא אופייני לנו, לא מכובד ולא מכבד אחד כלפי השני ואני בתוך הלב שלי לא האמנתי כיצד זה קרה לנו ואיך הגענו למצב הזה בכלל.

לא זוכרת כיצד הגעתי לחדר, זוכרת שרטנתי מעצבים ברמה של רעד בגוף, אפילו מקלחת קרה לא עזרה לי להירגע מהסיטואציה הלא ברורה הזאת. בעודי מנסה להירגע ומתהלכת אחורה וקדימה בתוך החדר, שמעתי דפיקות בדלת, הייתי בטוחה שזה קשור אליך ולריב שהיה לנו, קיוויתי שבאת לבקש סליחה או רק לסגור את הנושא, שזה גם היה בסדר מבחינתי, היה ברור לי שהריב הזה חייב להיסגר, הרי הוא לא היה אמיתי רק תחת איזושהי השפעה מוזרה.

הצצתי מחוץ לדלת וראיתי שם את מנהל הכפר, אלכס מדריך נעל"ה ושלומי מדריך הקבוצה אשר ביקשו להיכנס, נבהלתי, סגרתי את הדלת לרגע, אמרתי לעצמי "נכון רבנו והתווכנו באופן מאד רציני, אבל מה כבר יכול להיות? זה היה רק בין שנינו! למה לערב מדריכים ועוד מנהל הכפר? מה הם עושים כאן? זה לא מתאים! לא הגזמת בכלל! מה כבר עשיתי/עשית/עשינו?".

אז זהו, הם לא באו בגללך והם בעצם באו להודיע לי שאמא שלי נפטרה לפנות בוקר תוך כדי שינה מדום לב. חשבתי שמדובר בבדיחה לא מצחיקה, מי חשב על בדיחה גרועה הזאת ולמה הם עובדים עליי. ברור שהכעס שלי מיד הפך להלם מוחלט וחוסר הבנה של המצב. מאותו רגע התחילה רכבת של מבקרים אצלי בחדר, משפחה מאמצת שלי הגיעה, מחנכת ועוד ועוד אנשים עד שביקשתי מכולם לצאת ולהישאר לבד. למחרת טסתי לאוקראינה ללוויה, משדה תעופה הייתי צריכה לקחת רכבת של 8 שעות נסיעה ובעודי יושבת ברכבת תופסת את עצמי נזכרת בריב שהיה לנו יום לפני, כועסת על עצמי שמחשבות שלי נודדות לחשוב עליך ועל הריב שהיה, ברגעים שאני בכלל אמורה לחשוב על אמא שלי ורק עליה.

חזרתי לישראל אחרי כשבועיים, לא רציתי לפספס בגרויות. כולם היו אובר נחמדים אליי, בצורה ממש ממש מוגזמת, גם אתה כמובן, כמו כולם, היית מאד נחמד. מעולם לא חזרנו לדבר על הריב ההוא.

עברו חודש חודשיים. הגענו כמעט לסוף כיתה י"ב. עולה לי זיכרון הבא: אמרו שמראיינים את הכיתה שלנו לעיתון. התכנסנו באודיטוריום של כפר הנוער, התפלאתי ממלכתיות והנוחות של הפינה הנסתרת הזאת שלא הייתה נגישה ביום יום לילדי הכפר. האודיטוריום היה מושקע וממוזג היטב בימי הקיץ החמים עם כיסאות המרופדים בצבע כחול בהיר או אפשר לקרוא לזה גם תכלת כהה והיה נראה יותר כמו בית קולנוע.

על הבימה הייתה עיתונאית, מדריכים ועוד מישהו מהנהלת הכפר. אנחנו היינו צריכים לספר על עצמנו, על העלייה, על חיים בבן שמן וגם לשאול שאלות.

בגלל שהרגשתי ביטחון עם שפה העברית שלי ולפעמים היה נראה לי שמצפים ממני לדבר בשביל כולם בעברית, כפי שהיו בוחרים בי וביבגניי תמיד לקרוא בקול בשיעורי האזרחות בשביל כולם, הרשתי לעצמי לענות על הרבה שאלות ובהזדמנות זו גם לשאול שאלות כי זה באמת עניין אותי ורציתי לקבל תשובות. אתה ישבת לא רחוק ממני, משמאלי וצחקת עליי בזמן הראיון וגם לאחר מכן ואמרת "דובינסקיה, כמה שאלות את שואלת, את ממש ז'ורנליסטקה (עיתונאית)". מאותו רגע והלאה כך קראת לי וככה בסופו של דבר כתבו עליי בספר מחזור ז'ורנליסטקה ברוסית ועיתונאית בעברית. האמת הכינוי הזה די החמיא לי באותו הרגע, למרות שבסופו של דבר ספר מחזור, לא היה מחמיא במיוחד, לא מבחינת תמונות, ולא מבחינת התוכן הסרקסטי שלו.

תוכנית נעל"ה הגיעה לסיומה בקיץ 1998. התפזרנו כל אחד לדרכו. אני נשארתי לגור ולעבוד בכפר עד הגיוס ואתה ככל הנראה נסעת להורים בפתח תקווה.

התגייסנו לצה"ל יום אחרי יום, בסוף אוקטובר 1998. אני לחיל אוויר ואתה לגבעתי.

בינואר 2000, במהלך השירות צבאי, צה"ל ומנהלת נעל"ה עשו מחווה יפה מאד ושלפו אותנו למספר ימים לצורך כנס נעל"ה, קראו לזה בשם מקורי "נעל"ה על מדים". נפגשנו רובנו על מדים בתחנת רכבת בתל אביב ומשם המשכנו למצודת יואב. היה מעולה לפגוש את כל החבר'ה שנה וחצי אחרי שלא התראנו, לשמוע מה עובר על כל אחד ולהתגעגע לימי הנעל"ה. מפגש של כמה ימים שהיה מרגש במובן האנושי ונוקשה במובן הצבאי. נפרדנו לשלום.

באחד השנים בין 2000 ל 2002 נפגשנו אני ואתה כי קבענו לנסוע ביחד לבן שמן לפני חג שבועות. הייתה אמורה להצטרף אלינו עוד חברה, אבל היא הבריזה כרגיל ברגע אחרון. אני ואתה נפגשנו בתחנה מרכזית ומשם המשכנו באוטובוס מעופש של אגד, בדרך שוחחנו על החיים ומה עובר עלינו. אמרתי לך איזה יופי שבסוף הצלחנו לקבוע וכל הכבוד שאכן הגעת ולא ביטלת כמו החברה, אמרת לי "דובינסקיה קבענו אז קבענו, על מה הדיון בכלל". המחוייבות למילה שלך הייתה ראויה להערכה ואני חושבת שאמרתי לך את זה באותו רגע.

בספטמבר 2001 דיברנו בטלפון ואמרנו שחייבים להיפגש שוב ואכן נפגשנו.

זה היה יום חול רגיל לחלוטין, קבענו לאחר הצהריים בסביבות השעה 15:00 בדיזנגוף סנטר. משם המשכנו לכיוון הים. כרגע אני מתקשה לזכור האם באת במדים ועם נשק או רק עם נשק, אבל היה משהו כזה.

שמחתי מאד לראות אותך והיה נדמה לי שגם אתה שמחת לראות אותי, אבל בדרך כל הזמן עצרת לראות חדשות בפיצוציות. יש לומר שזה קצת בילבל אותי, חשבתי שאחרי הרבה זמן שלא התראנו, לנהל שיחה יהיה קצת יותר מעניין מאשר לראות חדשות יומיות. שיתפתי אותך בהרגשה הזאת, אמרת "דובינסקיה, לא הבנת מה קורה עכשיו? אסון בסדר גודל עולמי, מטוס נכנס בשני גורדי שחקים בניו יורק", פתאום אכן שמתי לב שמשהו בוער שם על המסך. "זה רציני, למה לא אמרת קודם?". התעדכנו שנינו כמה דקות ומשם המשכנו לים. זה היה 11 לספטמבר הידוע לשימצה ואני לא מיד קלטתי את גודל האירוע ההיסטורי אבל זה כלום מבחינתי לעומת מה שקרה בהמשך המפגש.

הגענו לחוף הים, התיישבנו על מזח/אבנים ושוחחנו. רציתי להביע את הערכה הרבה שלי אליך, כמה אני גאה בך שאתה קצין בצה"ל ועוד ביחידה מובחרת, זה כל כך לא מובן מאליו, כמה אני שמחה שהצלחת, מבחינתי ממש ממש הצלחת. אף אחד מהחבר'ה שלנו בנעל"ה לא התברג להיות קצין קרבי או קצין בכלל באותה תקופה, היינו עדיין עולים חדשים, התגייסנו שנתיים אחרי שעלינו לישראל. האמת די קנאתי בך כי תמיד אמרו לי שקב"א שלי מתאימה ואף שאלו אם אני רוצה להגיש מועמדות לקצונה אבל היה לי חוסר ביטחון מוחלט בעצמי בעיקר בגלל שראיתי שאני עולה חדשה ואיך אצליח לפקד על צברים כאשר עברית שלי לא מושלמת והמנטליות שלי שונה. עצם זה שאתה "עשית את זה" היה מבחינתי ראוי לערכה רבה ואפילו להערצה.

אז ניסיתי לומר לך במילים גבוהות כמה אני מעריכה אותך ואפילו הכנתי משפט מראש, לא מבינה מה חשבתי לעצמי כשלא בחנתי את המשפט לעומק. עוד יותר מוזרה לי העובדה שבאותה תקופה עדיין חשבתי ברוסית וגם השיחה בנינו רובה אם לא כולה התנהלה ברוסית. אני רציתי סוג של להתחכם ולהגיד משהו בעברית גבוהה.

אז אמרתי את הדבר הבא: "אתה חלל צה"ל שאני הכי מעריכה" .

אתה הסתכלת עליי בהלם. "מה... מה? מה אמרת עכשיו?"

"אמרתי שאתה חלל צה"ל שאני מאד מעריכה" כבר אמרתי את זה בפחות ביטחון, אבל עדיין עם ראש למעלה. בסך הכל המטרה הייתה להחמיא לך, למה אתה כועס עכשיו ונותן לי להרגיש לא בנוח.

"דובינסקיה, את הבנת מה אמרת עכשיו? את יודעת מה זה חלל צה"ל?"

"ברור שאני יודעת. חלל זה מילה יותר יפה ויותר ספרותית לחייל.... תמיד אומרים את זה על חיילים בטקסים הרשמיים, טקסי הזיכרון ויום העצמאות, אומרים שנזכור כל חללי צה"ל....". שוב דפקת בי מבט נוזף וכועס מאד.

הבנתי מה אמרתי. לא נעים. לא הצלחתי לצאת מזה בטוב. השיחה לא זרמה יותר, אתה מאד כעסת עליי שקראתי לך חלל צה"ל ואני מאד כעסתי על עצמי שלא בדקתי את הנושא קודם, איזה טעות פשוטה וטיפשית מצידי. המשכנו לדבר לא בכזה כיף אלא בגלל שכבר נפגשנו אז חייבים. נפרדנו כידידים אבל עם טעם מר לצערי. לקחת את זה די קשה, למרות שאתה יודע, קורה פה ושם שאנחנו בתור עולים חדשים טועים במונחים.

בחודש יוני 2002 התעוררתי לבוקר שימשי במיוחד, אני ממש אוהבת חודש יוני כנראה בגלל שזה חודש יום הולדת שלי. באותה תקופה גרתי בגבעת שמואל קרוב לאוניברסיטה והלימודים היו אמורים להתחיל בשעה טיפה מאוחרת יותר. התעוררתי לאט ובכיף, הדלקתי חדשות בטלוויזיה ותוך כדי שאני מתעוררת שמעתי את המשפט הבא:

"..רצועת עזה... תקרית.... דוגית... אמש הובאו למנוחות... חיילי צה"ל נפצעו... מצבו של קצין/חייל ממשיך להיות קשה...".

האמת זה היה חודש עקוב מדם יהודי, פיגועים אחד אחרי השני. לצערנו במציאות הישראלית החושים שלנו מתכהים לאירועים האלה, עד שאנחנו לא שומעים על מישהו שאנחנו מכירים או קשורים איכשהו באמת. אז באותו מקרה, לא הייתי אמורה להילחץ מידיעה הזאת, ולא הייתה אמורה להידלק אצלי שום נורה מיוחדת.

אבל המשפט הזה הקפיץ אותי מהמיטה באופן לא ברור, התחלתי ממש לדבר עם עצמי בתוך הראש ואולי אפילו בקול תוך כדי שאני מתהלכת בחדר ולא מוצאת מקום "את מי אני מכירה בצבא? את מי אני מכירה בצבא? מי עוד לא השתחרר מהכיתה שלנו? תרגעי, כולם השתחררו כבר, אנחנו בשנת 2002, כולם התגייסו ב- 1998, עברו 4 שנים, כולם השתחררו מקסימום ב- 2001, חוץ מאלה שבעתודה והם לומדים בטכניון. תרגעי, אין מה להלחץ, תפסיקי, מה את דואגת, את לא מכירה אף אחד, אולי מכירה אבל הם לא מהכיתה שלך, מה את נלחצת כל כך". מעניין שבאותו רגע צמצמתי את המחשבה שלי רק לאנשים מהכיתה שלנו בבן שמן הרי הכרתי גם אנשים אחרים במהלך השירות הצבאי וגם באוניברסיטה.

תוך כדי שאני מדברת עם עצמי, אני מתחילה לחפש בתוך ערימת עיתוני "הארץ" שהיו לי בחדר מאתמול שילשום...

חוץ מזה, בשנת 2002, כמה שזה נשמע מוזר היום, לא היה ניתן להעביר שידורי טלוויזיה אנלוגיים אחורה והאינטרנט לא היה זמין בכף היד.

באופן היסטרי לחלוטין התחלתי לפשפש בערימת עיתונים שלא פתחתי בימים האחרונים בתקווה גדולה לא למצוא שם שום האזכור על מישהו שאני מכירה.

תוך כדי שאני מחפשת בעיתונים ועוברת בראש על שמות של כל הבנים מהכיתה, לאט לאט אני מגיעה לשם שלך ובמקביל פותחת עמוד ראשי של עיתון מלפני יומיים, סורקת עמוד ראשי עם העניים ורואה בתמונה מספר חיילים וביניהם אתה עומד בצד.

הייתי מזועזעת מעצם הגילוי ועכשיו היה ברור לי שזה אתה. כי נדמה לי ששמעתי מילה קצין בחדשות. אני עדיין לא יודעת אם נפצעת או הובאת למנוחות אבל ברור לי שזה אתה ולא נאמר שם שלך בחדשות.

בידיים רועדות אני הרמתי טלפון לאחד הבנים מהכיתה, שואלת מה קורה.

אומר לי "זה הוא".

"מה הוא? מה?" אני ממתינה לתשובה יותר מנומקת. "הוא בבית חולים. איך ידעת?"

"לא תאמין, לא ידעתי, הרגשתי, ניחשתי ואז בדקתי בעיתון וראיתי את התמונה, משהו מוזר, סיפור הזוי ולא חשוב עכשיו".

בגדול אני הרגשתי הקלה. אתה רק בבית חולים. נכנס לניתוח, עוד יש סיכוי להציל אותך. איזה מזל. ידעתי שלא הכל כל כך גרוע. אני מתארגנת ונוסעת לבית חולים ברזילאי באשקלון.

חלק מהבנים, חברים הקרובים שלך כבר שם, אני די כעסתי עליהם שלא הודיעו ,עברו כבר כמה ימים, יום, יומיים, מי יודע כמה, קשה לכם להודיע? נכון אני לא הייתי בקליקה שלכם, אני ואתה לא חברים הכי קרובים ביקום, אבל בכל זאת אפשר להודיע, אני רק מזכירה ששנת 2002 ואין ווטסאפ, פייסבוק וסמארטפון.

לאט לאט המשיכו להגיע עוד אנשים מהכיתה. אנחנו יושבים ומדברים שממש לא הכל אבוד, אומנם אתה ללא הכרה ויש מצב שיקרתו לך רגל או שני רגליים אבל עדיין אפשר להציל אותך. מלחיץ מאד שתהיי נכה לכל החיים והלוואי ולא יצטרכו לעשות את זה, איך תוכל להיות ללא רגל, זו פגיעה בהכל, בתפקוד הכללי, בפרנסה, בתדמית, בזוגיות, במשפחה שאתה יכול להקים. מצד שני הרופאים אמורים לעשות הכל כדי להציל אותך. מקווה ומתפללת שלא יעשו טעות. שלא יקרתו סתם שלא לצורך, מצד שלישי איזה רופא יכול לקחת על עצמו אחריות כזאת ולסכן את חייך.

עוברות שעות אנחנו יושבים שם במסדרונות של בית חולים, מחכים, מדברים ביננו. מבטיחים לנו שאתה מטופל ע"י הרופאים הטובים ביותר והם "על זה" כמו שאומרים.

אומרים שהיית קצין מאד מוערך לאורך כל הדרך, שיצאת ממש גיבור גם בתקרית הזאת והפגנת אומץ רב וכאשר באת לוודא הריגה עם צוות שלך קיבלת צרור, אומרים גם שיש לך חוסר קרישת דם ושהסתרת את זה מצה"ל כדי להתגייס לקרבי, אילו בצה"ל היו יודעים, לא היו מגייסים אותך לגבעתי ובטח לא לעורב גבעתי ובטח לא היו נותנים להיות קצין ואילו לא היה לך חוסר בקרישת דם, כרגע החיים שלך לא היו בסכנה. הנושא מעורר הרבה מחשבות על נתינה, הקרבה ואהבת ישראל.

שעות שאנחנו יושבים שם ומדברים, ואפילו מתחילים להעביר קצת צחוקים, בכל זאת לא נפגשנו הרבה זמן אבל בעיקר מתפללים בלב עליך ובשבילך כל אחד בדרך שלו.

היום עובר ואין תוצאות, אתה אחרי ניתוח ללא הכרה. יש שמועות שמצב שלך קצת יותר טוב, אין לי מושג לפי איזה פרמטרים, אבל אתה עדיין ללא הכרה אז איך אפשר לדעת בעצם. לקראת הערב כולם מתפזרים לבתים שלהם.

למחרת בבוקר אני מתעדכנת שאין מה לבוא, מצבך אותו דבר ואתה נמצא ללא הכרה.

אני ממשיכה בעניינים שלי תוך כדי עדכון יומי, שומעת גם אופטימיות זהירה שיכול להיות שמצבך קצת יותר טוב, אף אל פי שאתה עדיין מורדם ומונשם.

לשבת אני נוסעת להתארח אצל משפחה מאמצת שלי מתקופת הגיור. בסעודת שבת בערב אני מתלבטת רבות האם לספר את הסיפור שלך או לשמור אותו לעצמי ועוד יותר מתלבטת האם להתייעץ עם אב המשפחה על מצבך הרפואי כי הוא בעצמו כירורג מאד בכיר. אבל משהו בתוכי עוצר אותי בכל הכח, אני נלחמת עם עצמי ובסוף לא מוציאה מילה מהפה.

יותר מזה, אחרי הסעודה כולם מתיישבים בסלון ואם המשפחה מדברת על כל הקורבנות שנגבו השבוע, היא אומרת שחשוב מאד לזכור את כל האנשים שנפלו וממש מונה שמית כל אחד ואחד והיו הרבה. הציונות ואהבת ישראל של המשפחה הזאת תמיד מדהימה אותי. במקרה הזה מה שעוד מדהים אותי זו ההזדמנות שהשם מזמן לי לדבר עליך ועל מה שקרה לך ואני שוב יושבת שם, נחנקת מרצון לספר את הסיפור שלך ולא מצליחה להוציא מילה מהפה, משהו יותר חזק ממני עוצר אותי. במקביל מנחמת את עצמי שאין לי מה לספר עליך כי אתה בחיים, הכל בסדר, מטפלים בך, אין מה לדבר עליך עכשיו.

במוצאי שבת מודעים שמצבך הידרדר ואינך איתנו עוד. כל כך עצוב וכואב.

אני יושבת בבית ומתייסרת, נכון שלא אני הרגתי אותך ולא אני זאת שקבעתי את גורלך אבל המינימום שיכולתי לעשות בשבילך זה לשאול, להתייעץ, ישבתי בשולחן שבת עם כירורג הכי טוב בארץ וביישנות הזאת פשוט לא נתנה לי לדבר. איזה מן בן אדם אני? מה זה אומר עליי? איך אחיה עם עצמי כל החיים? ועוד ועוד ועוד הרהורים אינסופיים לתוך הלילה. נזכרת גם איך קראתי לך חלל צה"ל בלי להתכוון לזה בפגשתינו האחרונה ואתה לקחת את זה קשה וכעסת עליי. כנראה שלא סתם. איך היה יכול לקרות צירוף מקרים מטורף שכזה.

הלוויה נקבעת ליום ראשון אחר הצהריים. בבוקר יש לי מבחן באוניברסיטה. אני מתלבטת האם לגשת כי מרגישה חוסר ריכוז מוחלט מצד שני אומרת לעצמי מקסימום אכשל, מה יש להפסיד.

מגישה מבחן מהר, עולה במדרגות של אודיטוריום, קבוצת מכרים שואלים לשלומי וחוץ מזה למה אני עצובה ולבושה בשחור בקיץ. מספרת שהולכת ללוויה שלך ולא מאמינה לעצמי שהמילים האלה יוצאות מהפה שלי. מופתעת שהם יודעים במי ובמה מדובר. מזועזעת מהבנה שהסיפור שלך הפך לרגע לסיפור הלאומי.

כל הכיתה מתווספת ליד בית הוריך בפתח תקווה, מגיעים לשם גם בכירים כמו רמטכ"ל ונשיא המדינה ועוד אנשים, כבר לא זוכרת מי עוד. משם ממשיכים באוטובוס שהוזמן מראש לבית קברות סגולה.

בבית קברות נמצאים המון אנשים ובעיקר אני זוכרת המון חיילים על מדים מכל מיני חיילות.

בין החיילים אני רואה קצינה סרן או רב סרן עם כומתה סגולה, מסבירים לי שזאת קצינת הנפגעים, זו אותה קצינה שרק לפני שנתיים הייתה קצינת ת"ש, אחראית על משקיות ת"ש בבסיס שלי בחיל האוויר, אותה קצינת ת"ש שאחרי שבחנה דפי חשבון בנק שלי לעומק, אמרה שלא מגיעה לי סבסוד כרטיס טיסה לאוקראינה, שמש"קית ת"ש הציעה לי, כי לא הגיוני שלחיילת בודדה יהיו הוצאות בכרטיס אשראי של 2000 ש"ח בחודש, היא בטח לא שמעה על חסכים של בחורה צעירה וגם לא היה לי שום רצון להסביר לה איך זה להשכיר דירה לבד ולדאוג לכל מה שמסביב, היא גם לא שאלה. בכלל אני והיא היינו באותו אגף בבסיס, אגף כ"א/שלישות ואפילו פיזית באותו מבנה, משרד מילואים שלי בקצה אחד של המסדרון ומשרד ת"ש שלה בקצה השני של המסדרון, אז נפגשנו פה ושם במשך השירות שלי בבסיס ודוגרי באף אחד ממפגשים האלה לא הכרתי את הצד המכיל שלה, בהחלט יכול להיות שהיה אחד כזה, אני לא פוסלת, לא סתם היא נבחרה לכל התפקידים האלה, אבל אני אישית לא היכרתי. בכלל תהיתי לעצמי איך אפשר להכיל את כל הדבר הענק הזה, את כל השכול העצום שעובר על המשפחה וכל יום יומיים להיות במשפחה אחרת.

פעם ראשונה שאני בבית קברות צבאי ובכלל פעם ראשונה בבית קברות בישראל, הכל נראה מכובד ביותר, נראה שגם הטקס עצמו הולך להיות מאוד מושקע, כאילו שזה משנה משהו. עכשיו כשאני חושבת על זה, מזל שהיית יהודי לפי הלכה, כנראה שכן היית יהודי לפי הלכה, אם נקברת בתוך בית קברות, אחרת זה היה יכול להיות סיפור אחר לגמרי מכל מיני בחינות.

אנו ממתינים לטקס ואני מסתובבת עם תחושה שאני רוצה לדבר עליך ליד הקבר, עדיין זוכרת את התחושה שמצפים ממני לדבר וגם זוכרת שקראת לי "ז'ורנליסטקה". מעבירה בראש משפטים מה הייתי רוצה להגיד עליך וחשוב שאנשים ידעו איזה בן אדם מדהים היית. לא מספיק מצליחה להתנסח בבהירות, תוהה לעצמי האם זה מספיק מה שיש לי בראש כדי להרים נאום שלם. בגדול אומרת לעצמי, אני לא חברה הכי קרובה שלך, יש לך את החברים הטובים שלך וגם בחורה שהייתה חברה שלך בתקופת נעל"ה, למה שאבוא ואדבר עכשיו. ביננו, הם יכירו אותך הרבה יותר טוב ועמוק ממני וגם שנים אחרונות העברת איתם בקשר הדוק, לא כמונו שנפגשנו אחד לשנה שנתיים.

אפילו מנסה לגשש אם מישהו מהבנים הולך לדבר ולא מקבלת שום תשובה.

איכשהו אנחנו נעמדים סביב הקבר, בין מאות אנשים אני עומדת ממש בקו הראשון מהצד, רואה את כל הטקס ממש מקרוב.

מתחילים הנאומים.

נדמה לי שאבא שלך מדבר מאד יפה ואני מופתעת איך הוא הצליח לאסוף מחשבות במצבו ולדבר בקור רוח יחסי ובהירות גדולה. בלהה המחנכת שלנו מדברת מאד מאד יפה ובהרחבה בשפה הרהוטה שלה וגם נשמע שהיא ממש מכירה אותך טוב ואיכפת לה והיא לוקחת ללב. בתוך תוכי אני מתגאה בנאום שלה. לידה עומדת קצינת הנפגעים ואני מתפללת שהיא לא תדבר, מקווה בשבילך שהיא לא תדבר, הרי היא לא הכירה אותך אז בשביל מה לעשות הצגה.

אחרי שבילהה המחנכת מסיימת את הנאום שלה, שואלים האם יש עוד מישהו שרוצה לדבר. כאן יש רגע שאני זוכרת אותו בהילוך איטי.

אני בוהה בבנים שמהם אני מצפה שידברו, אשר עומדים באותו הצד שלי רק יותר קרובים ממני למקום הנאומים וממש מתחננת בלב שמישהו מהם יצא לדבר...מתחננת שיסתכלו עליי לרגע... מנסה לתפוס את המבט שלהם ולצעוק עם העניים, לכו תדברו עליו, מגיע לו שנדבר עליו, על החבר הטוב ובן אדם המדהים שהוא היה, מגיע לו שחברים טובים שלו ידברו עליו ליד הקבר, מגיע לו שחברים שלו מהצבא ידעו שהיו לו הרבה חברים בבית ספר.

אף אחד מהבנים לא זז, בא לי לצעוק, אם אתם לא מדברים אני מוכנה לדבר, אבל הפחד משתק אותי, אני ממש כועסת על עצמי שלא העלתי על הכתב כמה משפטים שהיו לי בראש כי חוששת שברגע שאני אתחיל לדבר כל המילים יברחו לי מהראש ואני אעשה פדיחה לעצמי ולך. אני מוותרת בכאב עצום. כולנו עומדים שם אילמים כמו דגים בים ולא מוצאים מילה מהפה. הטקס תם ונשלם.

אז נכון שחברים הקרובים שלך מגיעים כל שנה לבית קברות ביום הזיכרון, שומרים על קשר הדוק מאד עם הורים שלך ועם אחותך ובטח מדברים עליך המון. אני בכלל לא מצליחה להגיע בימי הזיכרון האלה לבית קברות, תמיד אני או בעבודה או צריכה להוציא את הילדים מהגן, אבל רק שתדע לך טוליק, שאני חושבת אליך תמיד ביום הזיכרון, כל דקות דומיה מוקדשות רק לך וגם ביום השואה כי גם שם יש דקות דומיה וגם ב- 11 לספטמבר כי זה קטע כזה תמיד שואלים איפה היית ב-11 לספטמבר כשאסון תאומים קרה, הייתי איתך וגם קראתי לך, בלי להתכוונן חלל צה"ל, בלי לדעת שאמירה הזאת היא גורלית. אפילו ביום הפטירה של אמא שלי אני חושבת אליך, כי מה לעשות גם שם היית איתי בראש כשהודיעו לי שאמא שלי נפטרה. האמת גם יום פטירתך 22/06 הוא תאריך טראומטי, כל מי שרוסי יודע שזה יום של מבצע ברברוסה, כאשר גרמנים פלשו לברית המועצות, נגבו חיים של כמה מליוני בני אדם והתחילו מלחמת העולם השניה בשטח של ברית המועצות. אז כאמור גם ביום הזה כמובן שאני חושבת עליך.

כך יצא שלמרות הקשר ביני לבינך על פניו לא היה עמוק מבחינה רגשית, לא שידעתי מה זה עמוק מבחינה רגשית בגיל 22, אלא יותר ברמת שיח אינטלקטואלי ויום יומי, איכשהו השתלשלות העניינים בצמתים החשובים של החיים שלי הייתה מאד דרמתית וקשורה אליך. אני לא יודעת לומר היום אם זה משהו שבניתי אצלי בראש לאורך השנים או שאכן מדובר בצירוף מקרים מטורף, אני רק מנסה להיצמד לעובדות ולתאריכים כדי להיאחז במציאות.

חוץ מזה, בשנים ראשונות במיוחד וגם לאחר מכן, חיפשתי את השם שלך בין הנופלים בשורה שרצה בערוץ הראשון ביום הזיכרון, יש כל כך הרבה נופלים, שאף פעם לא הצלחתי לתפוס עד שממש לא מזמן, הקלטתי את הכל כדי להוכיח לעצמי ששם שלך אכן שם. כמו כן, קיוויתי שיעשו עליך סרט, כי מגיע לך שיעשו עליך סרט ויקירנו אותו ביום הזיכרון, לצערי הרב זה לא קרה. זה לא קרה כי מתברר שיש כל כך הרבה סיפורי גבורה ושכול במדינה הזאת.

חשוב לי מאד שהסיפור שלך ישמע, אנושי ככל הניתן, לפחות מהצד שאני הכרתי ולא דרך מעשים גדולים ובומבסטיים, אלא בנקודות קטנות שמתארות אותך היטב, לעתים גם מזווית פחות טובות אבל זה גם כל היופי בלהיות בן אדם, להיות אנושי. לומר הוא היה גיבור והוא היה בן אדם טוב, זה בעצם לא לומר כלום. מכירים את האדם באמת במעשים היומיומיים שלו, באמירות היומיומיות וביחס שלו כלפי האחר.

עכשיו אני רוצה לדבר על העיתוי של הפוסט הזה, השנה החלטתי שאני לא שומרת יותר דברים בבטן, הייתי יכולה לפרסם את הפוסט ביום הזיכרון אבל יש כל כך הרבה סיפורים אחרים שהסיפור שלך יכול ללכת לאיבוד. ממש כמו שזה קרה בטלוויזיה הממלכתית וחשוב לי שידעו עליך, שיכירו את הסיפור שלך. לכן נראה לי עיתוי של יום הולדת 40 הוא עיתוי מושלם, כמו שאומרים הגענו לגיל.

שנים רבות, שברתי את הראש ולא הנחתי לעצמי. למה דווקא אתה? למה זה היה אמור לקרות דווקא לך? היית כזה בחור טוב ותמים, במה חטת? היית חיובי ומוצלח, למה זה הגיע לך?

כל תינוק בא לעולם כי יש לו מטרה מסוימת. מה המטרה שהייתה לך, הרי הלכת מאיתנו בגיל כה צעיר לפני שהספקת לממש את הייעוד שלך. מצד שני אם חושבים על זה במבט של 20 שנה אחורה אולי זה היה הייעוד שלך. ללמד אותנו שיעור.

כל אדם שאנחנו פוגשים בחיים אנו יוצרים עימו מערכת יחסים, יש לנו מיליונים של מערכת יחסים כאלו. לעומת זאת ישנן מערכות יחסים משמעותיות כגון מערכות יחסים עם הורים, אחים, ילדים ובני זוג ויש סוג שלישי של מערכות יחסים, מערכות יחסים שמשאירות בנו חותם.

בעניי זו הייעוד שלך, באת לעולם הזה כדי ללמד אותנו שיעור ולהשאיר בנו חותם.

במה שקשור ספציפית אליי, אני מרגישה שהשארת בי הרבה מעבר לחותם, יותר דומה לחריץ עמוק שעדיין מדמם מפעם לפעם. אותי אישית לימדת שהחיים הם כאן ועכשיו, שהזדמנות שניה לשפר משהו יכולה לא לקרות, שלמילים יש כח ועוד איזה כח או אולי אפילו נבואה שמגשימה את עצמה, שמחויבות למילה היא גדולה.

אני סבורה ובטוחה שאת כולנו לימדת מה זה שכול, גבורה, נתינה ואהבת הארץ.

לסיכום אני יכולה לומר שפוסט הזה משחרר מבחינתי המון דברים שרציתי להגיד כל כך הרבה שנים ולא אמרתי או אמרתי בפיסות מידע לאנשים בודדים ולא כמכלול. כולל את הרצון שלי לדבר בלוויה שלך שלא ממשתי עד כה. ייתכן ומישהו ימצא אי דיוקים בסיפור הזה, אבל זהו זיכרון שלי.

שנים אני מסתובבת עם תחושה שאני רוצה לעשות משהו לזיכרך, רק לא יודעת מה, שום דבר לא מתלבש לי בול וגם בוא נודה על האמת לא אצע עכשיו בקמפיין לגיוס המונים, למרות שהיה לי רעיון כזה. גם כאן הגורל מזמן לי דברים, בימים אלו שאני כותבת את הפוסט הזה וחווה כל יום מחדש את הסיפור שלך וחושבת על משמעיות של נתינה והקרבה, ועל מצב שאם לא בעיית קרישת דם היית יכול להיות היום איתנו, להקים בית ומשפחה. אני נחשפת לאפשרות של תורמת טסיות דם שעוזרות לאנשים שיש להם בעיה בקרישת דם. מדובר בסך הכל בשלוש שעות בבית חולים בלינסון בפתח תקווה , כמה סימלי ששוב מדובר בפתח תקווה, עיר שלראשונה ביקרתי בה זה בלוויה שלך. תרומת טסיות דם, יכולה להיות מצילת חיים. התהליך הדומה לתרומת דם רגילה. עכשיו מתלבש לי בול. התגברתי על הפחד שלי מבדיקות דם, תרומת דם וכל היוצא מזה ונרשמתי לתרומת טסיות דם ואם זה יצליח כולי תקווה להפוך את זה למסורת קבועה, מי רוצה לבוא איתי?