העלייה לישראל

במקרה ולא במקרה דווקא בחודש הזה כשאני כותבת שני פוסטים במקביל, את הפוסט הזה על העלייה לישראל ללא הורים בגיל שש עשרה ופוסט אחר על שני נסיונות אונס גם הם בגיל שש עשרה, שדווקא לא היו בישראל, מתפרסמת הידעה על אונס באילת.

אין הרבה מה להוסיף מעבר לנאמר ברשתות ובתקשורת, ליבי איתה ויש לי הרבה תפילות בלב שהעולם יהיה מקום טוב יותר יום אחד.

לענייננו... העלייה לישראל...

לכל עולה יש סיפור עליה משלו, שלי התממש היום לפני 24 שנים.

בשעות הבוקר המוקדמות מטוס של חברת אל על נחת בנתב"ג הישן.

השנה הייתה 1996 ואני בת 16 וחודשיים.

התחושה הראשונה - הלם. גל חום המכה ביציאה מהמטוס, האוויר רותח, הכל צף, הלחות בלתי נסבלת אך מהולה באושר של הגשמת חלום.

האוטובוסים של הטרמינל. עוד הלם. המזגן מקפיא עד העצמות. הפרשי טמפרטורה קיצוניים. כל כך שונה מקיץ אוקראיני הרך שהשארתי מאחוריי במרחק של שלוש שעות טיסה.

ביקורת דרכונים. הכל חדש, מוזר ושונה. אנחנו, מטוס שלם, של ילדים בני 15-16 משני מחוזות במדינת אוקראינה הצעירה, בת 5 לעצמאותה.

הרוב המכריע בפעם הראשונה בחייו עלה למטוס, רק מעטי סגולה כבר היו בחו"ל וממש יחידים ביקרו בישראל ומבינים באמת במה מדובר.

כולנו חדורי מטרה לגלות את הארץ החדשה שהתכוננו לקראתה במחנות קיץ של הסוכנות היהודית, מחנות חורף של תנועת עזרא, מרכזי נוער מקומיים של קהילות יהודיות, בתי ספר יהודיים של יום ראשון שבהם למדנו עברית, היסטוריה ומינהגים של עם ישראל. הכל בשביל הרגע הזה, רגע של התמזגות עם ארץ הקודש.

מסיימים עניינים פרוצדורליים, יוצאים במסלול מיוחד ועולים לאוטובוסים. שוב אותה דו קוטביות: אוויר רותח בחוץ ומזגן מקפיא בפנים.

ביציאה משדה תעופה האוטובוס נוסע בשדרת הדקלים הכל כך אקזוטית עבור העין האוקראינית. בראש שלי מסתובבת שאלה האם הגעתי לגן עדן או לגיהנום? לא יכול להיות גהינום כי שמעתי וחיכיתי כל כך הרבה. חייב להיות טוב. אין לדעת. מקווה לטוב.

כולנו, במספר אוטובוסים, נוסעים לכפר הנוער בן שמן, בשביל הרוב עצירה לפני שממשיכים הלאה, תחנה סופית עבורי.

מגיעים לרחבה המרכזית של כפר הנוער, באותו רגע לא יודעת איך להגדיר אותה, לא יודעת מה לחשוב, אין לי נקודת השוואה, אין לי כלים כדי לבחון.

למה ציפיתי? מה חשבתי? בראש שלי תקועה תמונה של ירושלים, חומות העיר העתיקה, הכותל. ברור שכאן זה לא ירושליים ולא יכול להיות ירושליים, אבל התמונה עדיין שם בראש.

מגישים לנו ארוחת בוקר. מי רעב בכלל או יכול לחשוב על אוכל. יש הבנה ברורה שכל מה שקורה הוא רגע של היסטוריה אישית, רוצה להחזיק בו, אבל הדברים קורים מסביב, הגיע זמן להיפרד.

כל אחד מחבריי משובץ לפנימיה אחרת ברחבי ישראל. את זה ידענו מראש.

חברה הכי טובה שלי נוסעת לכפר חסידים, איך נהיה בקשר? האינטרנט יגיח לחיינו רק בעוד כ-4 שנים, טלפון סלולרי לא שמענו על דבר כזה באוקראינה, בישראל אלו מכשירי מוטורולה ענקיים והתחלה של מכשירי "מנגו" והם בטח לא בהישג יד של תלמידי בית ספר.

אין זמן לחשוב, נפרדת מעוד מספר חברים קרובים. אחת נוסעת לכפר הירוק, אחר לכפר סילבר ועוד, כבר לא זוכרת בדיוק.

ידענו שלא נהיה ביחד, אבל לא ידענו שרגע הפרידה יהיה חפוז כל כך. כל אחד בהלם משלו, צריך לעלות לאוטובוס הנכון ולא לאבד את החפצים.

בקושי מצליחה להגיד שלום לחברים הקרובים, שלא נדבר על אחרים. עשרות אנשים שאני מכירה ולא אראה יותר. כוווווווולם עוזבים. היאחזות אחרונה במציאות ישנה מתפוגגת.

נשארות אני ועוד 2 בנות ממחוז דונצק, אחת מהן לימים תהיה חברה הכי קרובה שלי בפנימייה והשניה תעזוב את התוכנית לאחר השנה הראשונה.

דווקא היכרתי אותן במחנה קיץ טרום הגעה לישראל וכבר ידענו שאנחנו משובצות לאותה פנימייה אבל לא ידענו מה לעשות עם המידע הזה, במיוחד לאור המצב שלמרות שהתקבלנו לתוכנית עוד בחודש מאי עד אמצע אוגוסט, שבועיים לפני מועד הטיסה, לא ידענו אם סוכנות היהודית תצליח לסדר עניינים ביורוקרטיים מול מדינת אוקראינה על מנת להוציא 2000 ילדי נעל"ה מהמדינה.

מבחינת האוקראינים קוראים לזה "בריחת מוחות". "בריחת מוחות" של צעירים בעלי משכל מעל הממוצע שמדינת אוקראינה כבר השקיעה בהשכלתם התיכונית והם העתודה שלה לעתיד.

ברגע האחרון על מנת לשחרר אותנו ולהביא לישראל הסוכנות היהודית חותמת על מסמך שילדי נעל"ה של אוקראינה יוחזרו לאחר סיום התוכנית.

יכול להיות שהיה מעורב שם איזה שוחד ברמות הגבוהות של ממשל. אני לא יודעת בוודאות כמובן... רק משערת...

אלכס מציג את עצמו בתור מדריך ואחראי נעל"ה ודוברי רוסית בכפר. הוא לוקח את שלושתינו למבנה מגורים. כל אחת עם שני תיקי ניילון משובצים שלה בהם מסודרים בקפידה והתחשבות בכל מילימטר ובכל גרם 22 קילו של החיים הישנים שאמורים לעזור בחיים החדשים.

אנחנו עולות לקומה ראשונה של מבנה עם מסדרון פתוח ומקבלות את החדר הקיצוני מצד ימין. בחדר ארבע מיטות עץ עם רגלי ברזל, כיסוי מיטה דוגמת פרחים שחור לבן וארבעה ארונות חומים של דלת אחת צמודים זה לזה. החדר דווקא די צבעוני בזכות הוילונות. יש עץ ירוק מחוץ לחלון, נשמעת הומיה של יונים מעל החלון. בגדול הכל טוב. אני מקבלת מיטה שליד החלון שתהיה הפינה שלי לשנה הקרובה.

מתחילות להתמקם. מתברר שהגענו ראשונות מכל הקבוצה הצפויה, כל כמה שעות מגיעים עוד ועוד ילדי נעל"ה מערים שונות במדינות חבר העמים, בעיקר ממדינות רוסיה, אוקראינה ומולדובה. אנחנו מקבלות את כולם בשמחה ואחרי יומיים כבר מרגישות וותיקות למידי.

ילדי נעל"ה החדשים ממשיכים להגיע במשך השבועיים הבאים: בבודדים, בזוגות או בשלישיות ולא יותר מזה. ככה בעצם מתגבשת הכיתה שלנו, כיתת נעל"ה בכפר הנוער בן שמן מחזור ה'.

פגישה ראשונה עם חניכים הישראלים.

נראים מפלנטה אחרת, נראים אחרת, לבושים אחרת, מדברים אחרת ומתנהגים אחרת ובסך הכל אמורים להיות בגילנו. עד כדי כך הכל אחרת, לא מצליחה לראות נקודות משותפות וזה ממש לא נראה סביר.

הם מסתכלים עלינו באותה צורה רק הפוך. אנחנו נראים להם מוזרים, תלושים, לא קשורים. מסתכלים עלינו ומדברים עלינו, מולנו או מאחורי גבינו, חלקם דווקא מאד נחמדים ומנסים לדבר איתנו ואנחנו לא מבינים כלום.

אוגוסט. חם. מזגן לא קיים אפילו במחשבה. שתי בנות וותיקות דוברות רוסית, מלמדות אותנו שאפשר להתעטף בסדין לח על מנת לקרר את הגוף. זה מה שאנחנו עושות בשעות הצהריים, אחרת החום בלתי נסבל ולא ניתן להישאר לחיות לנצח תחת מים קרים במקלחת הקומתית. אין גם מקרר או קולר במבנה.

תוך מספר ימים מתחילה שנת הלימודים. המסלול בפנימיה הופך למעגלי וקבוע. ארוחת בוקר בחדר אוכל, לימודי אולפן במבנה בית הספר, ארוחת צהריים בחדר אוכל, שוב לימודי אולפן, זמן חופשי, שוב ארוחה בחדר אוכל, בערב זמן חופשי או פעולה כלשהי וכיבוי אורות בשעה 21:00.

מידי פעם טיולים בארץ. בסך הכל הדברים נכנסים לשגרה. מתחילה ההסתגלות.

קיימים מספר מעגלים חברתיים.

הראשון והכי קרוב ילדי כיתת נעל"ה שלנו. חמודים. כולנו עדיין מתרגלים זה לזה. מכירים. אומרים שילדי נעל"ה משנה לשנה פחות איכותיים, חניכי נעל"ה מחזור א' ומחזור ב' היו הכי איכותיים ועם הזמן מתדרדר, מה לעשות, לא בידיים שלנו, נתמודד עם מה שיש. הם היו ממושמעים והבגרויות שלהם היו עם ממוצע של 120(?!), אף אחד לא יצליח לעבור את זה. אנחנו ננסה להוציא מיטב מעצמנו.

המעגל השני הוא ילדי כיתת נעל"ה שנה מעלנו. הכי הגיוני. הם דוברי השפה הרוסית, אפשר לדבר איתם, ללמוד מניסיון וחוויות שלהם. הם הגיעו לישראל כבר לפני שנתיים בגיל 15 לתוכנית מלאה של שלוש שנים, אנחנו למקוצרת של שנתיים.

המעגל השלישי חניכי הפנימייה הישראלים הלומדים בשכבה ובתיכון איתנו. אנחנו עוד לא מבינים אותם והם אותנו וגם לא נבין לעומק עד סוף כיתה י"ב. יחד עם זאת נוצר איזה קשר, תקשורת, במימיקה ופנטומימה או נסיונות עלגים להסביר את עצמנו. לעתים זו תקשורת חיובית ולעתים לא משהו ואפילו שלילית.

יש גם את שאר חניכי הכפר, הצוות, העולם שמחוץ לפנימייה בישראל והעולם שמחוץ לארץ במדינת המקור שלנו.

בשביל הקשר עם עולם החיצון ישנה אפשרות אחת לשבועיים לנסוע לקרובי משפחה או לחברים בישראל, לא לכולם יש לאן לנסוע.

לעתים, באישור הגורם המוסמך ניתן לצאת מהשטח המגודר של כפר כדי להתאוורר. לרוב הנסיעות הן לקניון בעיר הקרובה לוד בטרמפים או בשני אוטובוסים ולא חסר סיפורים "חוויתיים" על כך.

לצורך קשר עם העולם במדינת המקור (ההורים) יש לנו טלכארט של 120 שיחות לחודש, שווה ערך ל- 20 דקות שיחה לחו"ל. כדי להשתמש בטלפון ציבורי צריך לעמוד בתור, כמעט תמיד יש תור לטלפון ציבורי, יש שלוש עמדות טלפונים ציבוריים בכל הכפר, אחד באיזור מגורים של ילדי התיכון ועוד שניים רחוקות יותר.

חניכים צברים יכולים לדבר שעות בטלפון בלי התחשבות. לעתים אנחנו, ילדי נעל"ה, מעדיפים לבוא בחבורות כדי לשמור תור אחד לשני. כשהתור המיוחל מגיע, מכניסים את הטלכרט ושיחות לחו"ל מתחילות לעוף בקצב מסחרר כבר מרגע תחילת החיוג ולא מרגע שמרימים את השפרפרת בצד השני של הקו ואם אין מענה סתם התבזבזו שיחות יקרות מפז וגם צריך לחזור על חוויה של התור עוד שעה שעתיים. לא מעט שעות העברתי בתור הזה.

מיותר לציין שאין פרטיות בשיחות כאלה. חניכים שהיו בתור לפני ואחרי עדיין שם על הספסל, ממתינים או סתם מטפטפטים, עושים רעש בחוסר התחשבות.

אם רוצים פרטיות בשיחה, הדרך כמעט היחידה היא להבריז מבית הספר או לחפש את השעות הלא מבוקשות לדוגמא בזמן ובמקום ארוחה בחדר אוכל או מאד מוקדם בבוקר.

עוד תופעה מוזרה. יש קטע כזה בפנימייה - קללות. ברגע שאנשים/ילדים לא מבינים זה את זה, קללות נכנסות לפעולה ונשמעות בכל מקום. לפעמים בצחוק ובסוג של ניסיון נואש לתקשר בין הצדדים ללא שפה משותפת ולעתים לא בצחוק בכלל ואף עם איומים פיזיים.

יש כאלה שאומרים שמילון קללות היה בתוך הכיס שלהם כל הזמן, זה היה המילון הראשון בישראל, מילים בעברית מהמילון הזה נלמדו לפני מילים אחרות.

פתאום הגבולות מטושטשים ומה שלא היה מקובל במדינות ברית המועצות/חבר העמים עכשיו פתוח ומקובל בפנימייה בישראל.

איפה טוב? איפה רע? מי יודע בכלל. אולי העולם הקודם היה פיקציה ושגיאה? אולי העולם הזה הוא פיקציה? מי יודע איפה האמת? מה נכון? בטוח יש עוד עולמות של אמת, אבל איפה הם? אנחנו בכאן ועכשיו וזו המציאות החדשה שלנו. המציאות היא פנימייה בישראל. פתאום הקללות זה לא רע, זו השגרה.

גם אופן הלבוש משתנה. חולצות בטן זה בסדר גמור. אנחנו גדלות על שוקולד ושניצלים של פנימייה והבגדים לא ממש.

סגנון לבוש רשלני מתקבל בפנימיה יותר טוב מאשר סגנון הרוסי המוקפד המגוהץ והמגונדר. צריכים להסתגל לכללים החדשים אם רוצים להשתלב בחברה הקיימת ואפילו כדי לשרוד.

נחשו מה הקללה הכי נפוצה. זה לא קשה. "כל הרוסיות זונות", "רוסיה זונה", "שרמוטה". למה???

קצת מצחיק לשמוע את הקללות האלה מחבורת ילדים ביסודי ו/ או בחטיבת ביניים, תיכוניסטים יותר מאופקים אבל גם להם מתפלק מדי פעם.

מה הם יודעים על זנות? מה אני יודעת על זנות? בפנימייה הקללה הזאת נפוצה ונשמעת כלפינו מכל מקום וכל הזמן.

בדרך לחדר אוכל ובחזרה וגם בדרך לבית ספר. לכן עדיף להסתובב בקבוצות קטנות כי לשמוע "כל הרוסיות זונות" איכשהו פחות פוגע מאשר האשמה ישירה "רוסיה זונה" או "שרמוטה". ת'אמת את המילה זאת בפעם האחרונה ששמעתי בלייב הייתה בפנימייה.

זה מצחיק לאור העובדה שכולנו נבחרנו לתכנית נעל"ה אחרי סינון קפדני ביותר ומיונים מייגעים ובאנו רובנו ממשפחות טובות ומבוססות.

טרום העליה לישראל הכינו אותי שצריך משמעת עצמית כדי ללמוד בפנימייה, הכינו שיהיה קשה שנתיים ללא הורים, הכינו שישראלים הם אחרים מאיתנו, אבל אף אחד לא הכין אותי לכך שיקראו לי זונה מכל מקום.

היה אפשר להתעלם מהקללות או להגיב עליהם. מה הטעם ב"להגיב"? לריב עם ילדים קטנים זה טיפשי, אין להם מושג מה הם אומרים וגם אין לנו את העברית מספקת כדי להסביר להם מדוע הם טועים. אני בחרתי להתעלם.

כל הסיפור הזה היה יכול להיות אפילו משעשע, אילו לא היו ישראלים צברים שממש האמינו ולקחו ברצינות את הסטיגמה הזאת. חוויתי אותה חזק בשני מקרים.

פעם אחד כאשר חניך בפנימיה שנה מתחתיי הגיע לחדרי בשלוש לפנות בוקר בבוקסר וכפכפים אחרי שחצה חצי מהכפר עם כוונה ברורה ביותר, כל זה כי הוא החליט שזאת התנהגות מתאימה כלפיי רק בגלל שדיברתי איתו יום לפני ויש מצב שאפילו חייכתי כהרגלי.

אני מרוב תמימותי הילדותית והסובייטית לא עשיתי מזה רעש כי לא רציתי לחזק את הסטיגמה ופשוט התחננתי שיעזוב את החדר בשקט ובלי שאף אחד ראה אותו לטובתי ולטובתו. אחרי התעקשות ארוכה הוא הבין שלא יצא לו כלום ועזב, אבל הזיכרון על האירוע נשאר בתודעה והבנתי שאני צריכה לחייך פחות. הרבה פחות.

מהמקרה הזה והמקרים אחרים למדתי שהחיוכים שעד כה בסך הכל היו ידידותיים והחליפו חוסר בשפה יכולים לעלות לי ביוקר ולהוביל למצבים לא נעימים. לקח לי זמן אבל בסוף פיתחתי מבט מתנשא והוא היה שימושי מאד בצעירותי.

אבל עזבו אתכם מילדים, בחופשת פסח בכיתה י"ב השוטרים של מדינת ישראל עצרו לחקירה אותי ובת כיתה שלי כאשר כל מה שעשינו זה התעכבנו בקניון לוד עד שעות החשיכה ולא תגידו בלילה, בסביבות תשע בערב. פחדנו לחזור בשני אוטובוסים דרך תחנה מרכזית אז יצאנו מחוץ לקניון והרמנו יד כדי לעצור מונית.

שתי רוסיות עם שיער ארוך גולש בשמלות קצרצרות מזמינות מונית בעיר לוד בשעות החושך. מה הייתם חושבים? מה עובר לכם בראש? האם הייתם חושבים אותו דבר אם בחורות האלה היו צבריות למראה?

אין ספק שזה היה רגע של השפלה מבחינתי להיחקר ע"י שוטרים. אומנם החקירה נמשכה מספר דקות, הנושא הובהר לכל הצדדים וגם נהג מונית העיד שאכן אמרנו לו לנסוע לבן שמן. אבל המחשבה שגם עבור ממסד הישראלי אני אהיה זרה לפחות בעשר שנים הקרובות אם לא כל החיים ויתבלבלו ביני לבית עובדת זרה בעלת מקצוע הוותיק בעולם לא הרפתה ממני.

האמת למזלי החשש שלנצח אהיה מתוגיית כך לא יתממש בשנים לאחר מכן, לא בצבא ולא באוניברסיטה. אבל באותו הרגע זו הייתה המציאות ופידבק מהסביבה. זה היה בהחלט תיוג גזעני.

תחושה עמוקה של עלבון. שנה לפני כן בעניי הסביבה אני חננה, תולעת אנציקלופדיות, ילדה טובה ועכשיו... זונה (!?) איך זה קרה לי? מאיפה זה נחת עליי? מה עשיתי לא בסדר? השמלה קצרה מידי? החיוך? התמימות? האמונה באנשים?

לאחרונה פגשתי את בנות כיתתי, פתחנו את הנושא באופן בוגר וגלוי. כאבתי לדעת שעוד הרבה הרגישו וחוו סיטואציות דומות באותה תקופה. יש לתופעה הזאת שם פשוט, קוראים לה ג-ז-ע-נ-ו-ת!!!!!

ישנו זיכרון המום איך הסתכלתי בקנאה ובהערצה על עולים הוותיקים שעלו בתחילת שנות ה-90 כולו 5 שנים לפניי ומבחינתי ידעו עברית, שלא נדבר על אלו שעלו בשנות ה-70 וכבר היו משולבים בחברה הישראלית, כמעט צברים. לי היה נראה כחלום רחוק ולא מובטח כלל וכלל.

והינה.... אני כאן.... 24 שנים בישראל! כמעט צברית! הגעתי לנחלה! ילדיי צברים, אני חיה במרכז בארץ, אין לי שום בעיה לבטא את עצמי בעברית ושמישהו רק ינסה לקלל אותי או לחשוב שאני זונה. האם היה שווה?

חד משמעית כן!!!!!

כי החיים שלי הם רק שלי ומסלול החיים הזה מיועד רק לי.

כי הקשיים בונים אותנו בתור בני אדם, בתנאי שלא שוברים אותנו כמובן.

כי לא משנה מה ולמרות המלחמות, החום, השחיתות ואל תגידו לי שחיתות לפני שחייתם במדינת עולם שני או שלישי, הוויכוחים של שמאל ימין, דתי חילוני, אשכנזי ספרדי, שחור ולבן. ישראל היא מדינה נהדרת!

ישראל היא מדינה שיש בה הכל מהכל באופן קיצוני.

היא מדינה אירופית אבל גם מזרח תיכונית.

היא חילונית אתאיסטית וגם מסורתית וגם דתית.

היא גם יהודית וגם מוסלמית.

היא גם פתוחה ומשפיע על העולם הגדול ומצד שני היא גם חברה הכי סגורה שיש.

חיים בה אנשים עם תפיסה סוציאליסטית מובהקת וגם קפיטליסטים מושבעים.

יש בה חוק וסדר לצד פשע ושחיתות.

יש בה 3 אזורים אקלים.

יש בה אנשים סופר חכמים עם המוח היהודי וגם אנשים שיגיעו לכאן ללא ידיעת קרוא והכתוב.

היא מדינה פלורליסטית והטרוגנית וכל אחד בה יכול למצוא את המקום הייעודי משלו.

.

והכי חשוב שחיים כאן אנשים עם לב ענק שתמיד מוכנים לעזור ולהיות לצידך.

אין עוד מדינה כזאת!

נ.ב. כל שנה אני אומרת לעצמי "השנה אני הולכת לכתוב את סיפור העלייה שלי" אבל האוגוסט מגיע ולא קורה כלום. אני מאוכזת מעצמי יום יומיים ואז זה עובר לי עד לשנה הבאה. השנה התחלתי מראש.

אם מנתחים את הקושי מבינים שיש בו הרבה רבדים.

א. סיפורי העליה הם בדרך כלל לא פשוטים.

ב. מעורב כאן רגש.

ג. סיפור העליה מתחיל בדרך כלל במדינת המוצא, הרבה לפני המעשה עצמו צצה המחשבה.

ד. לסיפור העליה אין סוף. גם אחרי 20 וגם אחרי 60 שנה סיפור העלייה נמשך רק בפחות אינטנסיביות.

אז איפה מתחילים ואיפה עוצרים בעצם?

ה. העלייה נכנסת לווריד וחיה בתוכך לנצח גם אם יש רגעים ששוכחים על זה.

ו.העלייה נכנסת ל- DNA של הילדים שלך כפי שגלות בבל נכנסה ל- DNA של כולנו.

ז. העלייה זה לתמיד.

בן שמן - מבט מתוך חדרי הראשון בישראל