עונה ראשונה השבוע השביעי והשמיני

תקופה מבלבלת בהחלט.

מה קרה לנו? פגשנו את עצמנו, את משפחתנו, את ביתנו.

איך נסכם? כל אחד לעצמו.

מה נקח מזה הלאה? כל אחד ומסקנות שלו, הבנה שלו, התמדה שלו, הנחישות שלו והדרך שלו.

כולנו מסתובבים באותם עולמות, אבל העולם הפנימי הוא קובע באמת, איתו נחיה כל ימי חיינו.

יש דברים נצחיים ואוניברסליים בהם כדאי להיאחז תמיד.

חזל"ש נעים לכולם!

ואם זה מעניין, כאן המשך רישומיי...

שבוע #7

- ציפיות זה כל העניין. בתקופת הקורונה אף אחד לא מצפה ממך לשום דבר. הציפייה היא לא לצפות. הכל פתוח והכל נסלח.

- קונספרציית משרד החינוך. לבחון את כל האימהות ואז לגייס את הכי מוכשרות לשורותיו. נסיון יפה. לא אני.

- חזרה לעבודה זו תחושה מעורבת של בלבול והתרגשות. לא להרבה זמן.

-יציאה לקניון עם מסכה מרגיש כמו פקיסטן. לא ניתן לזהות אף אחד ואף אחד לא מזהה אותך. למרות ובגלל הנטיעה הטבעית שלי לחברותיות יתר, דווקא יש בזה הקלה.

- מסיבת יום עצמאות בבית הכי שווה בעולם. אין פקקים, אין אורחים.

- קפה זה החיים.

- פותחן בירה ויין התגלה כפריט חשוב בבית.

- חבל שלא התמחתי בקוקטייל קורונה, אשמור את הרעיון לווירוס הבא.

שבוע #8

- מרגיש כמו 1 בספטמבר.

- מספיק ילד אחד שחוזר לבית הספר כדי להחזיר את כל הבית לשגרה.

- דווקא נחמד כל ההדרגתיות הזאת, כל שבוע יוצא ילד אחר מהבית, יש זמן לנשום בין לבין וללמוד את כללי החזרה.

אסטרגיית היציאה הפכה למתווה חזרה. נחמד. מכבסת מילים אחת גדולה.

- היומן ושעון המעורר פתאום רלוונטיים חזרה.

- זה לא בסדר אם היית בסדר בתקופה הזאת?

- כבר נגמר?

אפרופו דברים נצחיים, יצאתי עכשיו לבדוק את הירח בשיא תפארתו, אבל לחוף הים בתל אביב הוא לא הגיע ככל הנראה.