עונה שניה פרק ראשון - ההדבקות

סוף אוגוסט. שבועיים בהם כל הילדים בבית. קשה לצאת מהבית כי חם ובכל מקום קורונה. היסטריה של הכנה לבית ספר. עוד חוברת ועוד מחברת, עוד חולצה, עוד ספר ועוד עיפרון שחסרים לקראת פתיחת שנת הלימודים והכל כפול שלוש.

היסטריה של להיכנס לשגרה, שכולם ילכו לישון בזמן, שיצליחו להיות מאורגנים בערב, להירדם בזמן, להתעורר בזמן, שיהיו מאורגנים בבוקר.

ספטמבר. הילדים נכנסים למסגרות. הסתגלות. ארבעה ימי לימודים, שני עד שישי.

דניאל קם עם כאב גרון קל ביום שישי בבוקר. עם כאב גרון הזה הוא הולך ליום הולדת של בן דוד בשבת. לאחר יומיים מתפתח חום של 24 שעות. ברור שנשאר בבית וגם האחים נשארים בבית. מרגיש לי על סתם, אבל חוק זה חוק, לא אכתוב הצהרת בריאות שקרית שאין לבני משפחה תסמינים.

מחנכת של דניאל לוחצת שנעשה בדיקה. מרגיש לי מיותר, מצד שני למה לא, למה לא להיות רגועים? אנחנו כבר ביום שלישי, עד שדניאל מגיע לעשות בדיקה הוא כבר בריא לגמרי. יום להשיג הפניה לבדיקה ועוד יומיים עד שמגיעות התוצאות.

מרגע ביצוע בדיקה יומיים של מתח, כל חצי שעה פותחת את האתר של מכבי לראות האם הגיעו התוצאות. מצד שני הילד בריא, מתרוצץ בבית כמו סיח צעיר. אחותו כל יום בבוקר לובשת חולצה עם סמל בית ספר עומדת בפתח הבית מתעקשת ללכת לכיתה א' ולא מבינה למה היא לא יכולה ומה זה שטויות האלה. אני משתגעת מעבודה מהבית, הילדים מרגישים טוב, שוקלת לשלוח אותם בחזרה ללימודים. המחנכת מתעקשת שלא עד שאין תוצאות.

 לאחר יומיים, יום חמישי בבוקר יש תוצאות . הילד חיובי לCovid 19, Sars. מתחילה היסטריה בבית. היסטריה בבית ספר. במקביל מתגלים עוד ילדים חיוביים בכיתה. היסטריה בבני עקיבא, מזל שדניאל לא הלך לשם ודווקא ממש התחנן שאתן לו.

היסטריה. מתקשרים מקופת חולים. מתקשרים ממשרד הבריאות. היסטריה להפריד את דניאל מיתר בני המשפחה. היסטריה למי להודיע קודם. כולנו נכנסים לבידוד לשבועיים, זה אומר אחרי ראש השנה.

היסטריה לקבל הפניה לבדיקות לכולנו. כל אחד והרופא שלו. קיבלנו. היסטריה להגיע לבדיקה. הבדיקה בדרייב אין. לא לא זה לא הקולנוע, למרות שהדרייב אין הספציפי שאנו נבדקים בו, נמצא בחניון של סינמה סיטי גלילות. פחות מלהיב הפעם.

היסטריה האם יש אוכל לשבת. לא ניתן לצאת מהבית. כל המשפחה בבידוד, כולל סבא וסבתא, גיסים ובני דודים שפגשנו ביום הולדת בשבת כשלדניאל כאב גרון שבוע לפני כן. איפה אשיג משלוח עכשיו. הצלחתי. הסופר השכונתי. הקלה. לא נמות מרעב. לפחות לא בשבת הזאת.

מתח בהמתנה לתוצאות בדיקות של יתר בני המשפחה. כל האפשרויות וכל הקומבינציות חולים/לא חולים פתוחות. נכנסת לאתר של מכבי כל חצי שעה. אחרי זה שבת. מרפה. מוצ"ש. שוב מתח. יש תוצאות. שלושה מבני הבית חיוביים למחלה, שניים שליליים.

היסטריה למי מודעים קודם. לבית הספר של יאיר. לחברים. למשפחה. כיתה ח' 2 קפסולה 2 ועוד חברים קרובים נכנסים לבידוד. אירוע בר מצווה והעליה לתורה של חבר טוב מתבטל כי הוא נכנס לבידוד. בר מצוות נוספות מתבטלות. ילדים יחגגו יום הולדת 13 בבידוד בחדר. גם צוות ההוראה נכנס לבידוד, הם לא יחגגו בשולחן החג עם המשפחה שלהם. בחורה בהיריון מתקדם נחשפה לאחד מאיתנו, צריכה לעבור דירה שבוע לפני לידה ולא יכולה כי נכנסת לבידוד. אחרי זה סגר.

מחלקים את הבית מחדש. הבית מתחלק לשני איזורים: איזור של חיוביים ואיזור של שליליים. החיוביים לא יכולים להתקרב למטבח. מנסים לצמצם לאפס את השטחים המשותפים, קשה לתפוס בראש את ההפרדה הפתאומית הזאת. על השליליים נופל העול לדאוג לחיוביים, זאת אומרת, אני עושה הכל. יש יותר חיובים אז הם דווקא מקבלים את האיזורים המועדפים בבית.

ספירה לאחור, שבוע לראש השנה. אנחנו בבידוד מה יהיה עם אוכל? אין משלוחים בסופרים הגדולים שבועיים קדימה, משלוחים בשופרסל אונליין מתחילים להיגמר.

לא מפסיקים לצלצל ממשרד הבריאות, מכבי, מנהלי בתי ספר, קשר רציף עם מחנכות, קבוצות WhatsApp גועשות.

כל אחד רוצה לדעת איפה זה נוגע אליו, איפה הוא פגש ואת מי. סופרים אחורה ארבע חמישה ימים, כל אחד במקום שהוא היה. כל הזמן טלפונים. מתח כי יש תסמינים. חצי מהמשפחה מאבדת חוש טעם וריח. לי אין חוש ריח כבר 12 שנה, עכשיו אני קולטת שאולי גם חוש טעם הולך להיעלם.

מתח מול אנשים שנכנסים לבידוד, לא נעים. חלקם מאשימים אותנו בלב או בעקיצות קלות, אחרים אומרים אין מה לעשות זה הגורל.

אז מתפרסם דיווח עירוני על חולה מאומת בבית ספר בעיר ואיפה הוא היה. הבן שלי. הכל אמת. פחות נעים לקרוא על בן שלך בגוף שלישי.

מתפרסמים פרטים סופיים של סגר. סופית בר מצווה של חבר לא ניתן לקיימה ולא ניתן להזיזה בגלל הסגר. הילד מאד חיכה.

אירוע בר מצווה של יאיר מתבטל גם כן. בגלל הבידוד, בגלל הסגר. נוכל להגיע לבית הכנסת עד 20 איש באוויר הפתוח. העלייה לתורה לא מתבטלת. מתבטלת הסעודה, האורחים, החברים, המשפחה, החגיגה, גם הסוכריות. מתבטלת הנחת תפילין בכותל בשבוע לאחר מכן. יאיר למד פרשה וחצי עם הכל הפטרות, מפטירים, תוספות ותוספים. הרבי השקיע. יאיר השקיע. הפעם מתבטל בגלל הסגר, לא בגלל הבידוד.

אני בערפול חושים, בלחץ. למחרת כולם לומדים בזום, אני ויהושע עובדים מהבית.

חסר מחשב נייד אחד. לחץ. היסטריה. הילד לא מוכן ללמוד במחשב הנייח, באמת המחשב ישן ופחות נח. מוצאת מחשב נייד ישן בבוידם עם מסך מרצד, הילד לא מוכן, חד משמעית לא מוכן ללמוד. למה אח שלו במחשב נייד החדש והמהיר והוא במחשב הישן עם המסך המרצד.

אנחנו בבידוד, פגישות עסקיות וסגירת פרויקטים חדשים שבועיים קדימה מתבטלים. בקצב הזה לא יהיה לנו אוכל לארוחות החג שלא נדבר על מחשב חדש.

יום שלישי, כבר שבוע וחצי שאני עובדת מהבית, מה זה משנה, נטעתי שורשים בתוך כיסא העבודה. מתח גם בעבודה, קורונה מתמשכת והסגר מתקרב ולא פוסח על אף אחד.

מרגישה שלא יכולה להכיל יותר, נכנסת למיטה, לא מצליחה לישון. בסוף נרדמת. מתעוררת בשלוש לפנות בוקר, לא מצליחה לישון בגלל ההרס מסביב, בגלל הבידוד שאנשים נכנסו אליו, בגלל הבר מצוות המבוטלות, בגלל הדברים הלא סגורים, המתח הורג אותי.

קמה, מתחילה לפעול. מקפלת כביסה בשלוש לפנות בוקר, מבצעת הזמת אוכל אונליין לראש השנה, מפחדת שיגמרו המשלוחים ואצטרך להסתפק בדברים של מכולת השכונתית. האתר של שופרסל אונליין לא זז, לוקח שעתיים וחצי לבצע את הזמנה.

לא ברור לאיזה תקופה להיערך וגם ארוחות חג עומדות לנגד עיניי. כמה שאני מנסה לצמצם ולהוריד מצרכים לא מצליחה. אנחנו נהיה תקועים בבית לארבעה שבועות לפחות, שבועיים בידוד ושבועיים סגר. אני לא מוכנה לאכול ג'אנק, מצד שני גם לא מוכנה לעבוד קשה בבישולים.

הילדים רעבים ורוצים לאכול כל הזמן, רק אני מנקה, מבשלת ומגישה ובסוף מה שהם רוצים זה שוקולד וקורנפלקס עם חלב. מחליטה שעל ירקות ופירות אני לא חוסכת ולא מוותרת, צריך גם מגוון של דגים, בשר, גבינות, חג בכל זאת. סוף סוף מצליחה לסגור הזמנה. יצא מלא כסף אבל לפחות יש אוכל לתקופה הקרובה.

מתיישבת לתעד הכל, לפני שאשכח בתוך מתח ולחץ הנוסף. מרגישה שהאירוע מתגלגל, עוד לא נגמר ומוקדם לפרסם עליו.

חברים שולחים עוגת שוקולד חמה, כשהיא באמת עוד חמה. אני מתרגשת אבל מחזיקה מעמד, ילדים מכיתה המקבילה שולחים משחק, אני נשברת ומתחילה לבכות. אנשים שיודעים על הבידוד שלנו שולחים הודעות ושואלים האם אנחנו צריכים משהו, זה שובר אותי, מכל הודעה אני נשברת יותר ויותר. בקטע טוב.

אני בוכה בלי סוף ומצליחה להוציא את המתח והלחץ החוצה. כל הודעה שוברת אותי מחדש. נשברת כי אני שמחה שיש אנשים טובים, נשברת כי ביום יום אני לא מצליחה להיות טובה ותורמת כמוהם, נשברת כי נקלעתי למצב הזה, נשברת כי אני לא רגילה לבקש עזרה, נשברת שאני לא רגילה להודות שאני צריכה עזרה, נשברת כי קשה להיות הצד הפגוע, נשברת כי קשה להיות בצד הפוגע. נשברת כי רגילה להציג חזית שהכל טוב אצלי גם אם לא ממש טוב ואני לא יכולה יותר.

נרדמת. מתעוררת. יום רביעי בבוקר יום חדש. עבודה מהבית, זומים לילדים, הקטנה סתם תקועה מול הטלוויזיה. משרד הבריאות, מכבי אנושי ומכבי מענה אוטומטי לא מפסיקים לצלצל ולשאול שאלות על בני משפחה כאלה לאחרים ועוד פעם מנהלי בית ספר ועוד פעם תחקירים.

מתקבלת הודעה שלשני ילדים מכיתה של יאיר יש יום הולדת 13 והם חוגגים יום הולדת בחדר בבידוד. אני שוב פורצת בבכי, מרגישה אשמה, למרות שהדברים לא באמת היו בידיים שלי.

מתחילה להרגיש חולה, זאת אומרת גם מרגישה חולה כבר כמה ימים, אבל בכל הלחץ והמולה לא שמתי לב לעצמי וגם יצאתי שלילית בבדיקה שערכנו. מבקשת בדיקה נוספת. מחליטה להרפות בינתיים. מקשיבה לחדשות על הגבלת החדשות וסגר המתקרב. לא מסוגלת להתמודד עם זה, אחשוב על זה אחר כך.

נרגעת. אין שום תוכניות, הכל מתנפץ. התכתבויות אין סופית בקבוצות WhatsApp של הכיתות, אני בעצמי שותפה להתכתבויות האלה, מרגישה שמיציתי את הבידוד. בא לי להתעורר אחרי הסגר. לבוקר שהוא ללא למידה מרחוק, ללא הכנת 5 ארוחות ביום וילדים הרעבים כל הזמן. בא לי לקום לבוקר של לחבק את הילדים, להכין אותם לבית הספר, להתלבש, להתאפר וללכת לעבודה.

אחרי שבוכה כמה ימים בקצב משתנה, מבינה שמותר לבקש עזרה, מותר להגיד שלא הכל בסדר, לא תמיד אני צריכה להיות אופטימית ולהציג אופטימיות. מותר להיות חלשה.

ממשיכים להגיע עדכונים על עוד ילדים חולי קורונה בכיתה של דניאל ואני כבר לא יודעת מי היה קודם. רק מתפללת שהדבר הזה לא ימשיך להתפשט. לא בכיתה של דניאל ולא בכיתה של יאיר, לא במשפחה ולא עוד באלף ואחד מקומות.

מרגישה שהאירוע הוא אשכרה אירוע מתגלגל. מרגישה חולה.

המשך יבוא...