שואה במריופול עיר הולדתי.
מלחמת העולם השניה פרצה לשטח ברית המועצות במפתיע ללא התראה מוקדמת בתאריך 22.06.1941 על אף ההסכם שנחתם שנתיים לפני כן על אי התקפה הדדית. היו שמועות על המבצע המתגבש אך הנהגת ברית המועצות החליטה להתעלם מהן ולכן נתפסה לא מוכנה.
כוחות הנאצים התקדמו במהירה בשטח הסובייטי. שלושה חודשים אחרי הפלישה ב- 8.10.1941 דיוויזייה הראשונה של טנקים הגיעה לעיר מריופול הממוקמת על שפת ים אזוב בדרום מזרח אוקראינה. העיר נכבשה למשך כ- 23 חודשים, כאשר כ- 16 חודשים מתוכם מריופול הייתה עיר הצמודה לחזית הלחימה.
במקביל באותה תקופה פעלה תעמולה סובייטית אשר טענתה הייתה שהמלחמה הולכת להיגמר בקרוב והאויב יגורש. לפתע יום בהיר אחד, תושבי העיר קלטו שהם נמצאים תחת הכיבוש הנאצי ולא יודעים כמה זמן זה ימשך, גם הנהגת ברית המועצות לא ידעה, אך מבחינת הגרמנים היה ברור שהם באו כדי להישאר.
הגרמנים המשיכו להתקדם פנימה לתוך ברית המועצות, יותר נכון הגיעו לרוסיה, אך כדי לשמור על העורף שלהם כבר ביום הראשון רצו להראות לתושבי העיר מי הוא בעל הבית האמיתי. באופן כללי המדיניות של גרמניה הייתה דומה מאד למדיניות דיכוי של ברית המועצות, הטיהור האתני, משלוח אזרחים לעבודות בכפייה, ההבדל היחיד היה שסובייטים היו שולחים לעבודות בסיביר וגרמנים בזמן הכיבוש לגרמניה. חל איסור מוחלט לדבר או לכתוב על כך כדי שהעם לא ישים לב לדמיון בין שני המשטרים.
אחרי שהגרמנים השתלטו על אי סדר ראשוני בעיר אשר נמשך כ- 3 ימים, דבר הבא שהם עשו ב- 10.10.1941 זה לגשת לעניין היהודי, הפתרון הסופי. כבר ב- 15.10.1941 אמרו לכל היהודים להתייצב עם מטלטליו שלהם במחנה צלפים הישן במרכז העיר אשר משמש באופן אירוני היום כבניין של אוניברסיטה, ההסבר היה ששולחים אותם לפלסטין. מי שלא מגיע דינו מוות.
לפי זיכרונות של תושבי מריופול, למרות שיהודים הבינו את חומרת מצבם והמליצו להם להתחבא או לעזוב את העיר בסתר, היהודים לא השתכנעו ובכל זאת אספו את חפציהם והתייצבו בנקודת המפגש.
הכניסו את היהודים לתוך מבנה סגור, מחד ביציאה מהמבנה עמדו חיילים חמושים, שלא נתנה ליהודים לצאת, מאידך הם לא הפריעו למשלוחים מבחוץ של אוכל ומים. הגרמנים הבינו שזה עוזר להם להסיר מעצמם אחריות לדאוג למזון של היהודים.
אחרי שהוחזקו מספר ימים במבנה, ב- 17.10.1941 חילקו אותם לקבוצות קטנות ושלחו בשיירות רגליות לכפר בשם ארגובזה Agrobaza מרחק כשש קילומטר ממקום החזקתם. שם, עוד מתקופת הסובייטים נשאר בור חצי חפור נגד הטנקים שהשתמשו בו לצורך ההריגה. למען הדיוק, כולו שבועיים לפני כן, ארבעה ימים לפני כיבוש העיר, סובייטים ירו שם בחיילים של צבא האדום שהיו פצוים קשה, כך מצאו פתרון לפינוי שלהם. כמו כן סיפרו שיחד עם פצועים קשה ירו שם גם בתלמידי המכינה המקצועית וגם בנוצרים בפטיסיים אדוקים.
השיירה התחילה את דרכה לאגרובזה, חלשים ומבוגרים נרצחו כבר בדרך לשם, ברגע הזה היהודים קלטו לאן באמת הם הולכים, אבל אף אחד משיירה לא ניסה לברוח. יהודים הלכו למוות כמו צאן לטבח.
מיד נפוצו שמועות על היהודים בעיר. התחילו להגיע נשים מקומיות למחנה הצלפים ששם הוחזקו היהודים הנותרים וניסו להציל לפחות את הילדים, במיוחד כל פעם כאשר לפני המבנה התארגנה שיירה חדשה. ב- 20.10.1941 רצחו את האחרונים. רק יחידים הצליחו להימלט. כמות מדויקת של נרצחים לא ידועה ולא נשמרה בספריי ההיסטוריה, הערכה היא שהיו שם בין 8,000-12,000 יהודים. העניין הזה לא הועלה על ידי שלטונות בתקופה הסובייטית ולא על ידי מדינת אוקראינה העצמאית לאחר מכן.
גם לאחר הטבח, המשיכו הנאצים לחפש ולרדוף בעיר כל יהודי שמצאו והבטיחו תשלום נאה למי שילשין או לחלופין גזר דין מוות למי שיסייע ליהודי. לא היו חסרים מלשינים רודפי בצע, אפילו מסופר סיפור אבסורדי שאמא אחת הביאה למפקדה של גרמנים את שני ילדיה בטענה שאביהם יהודי והיא רוצה תמורה על כך שהיא מוסרת אותם, כנראה שהרגו גם אותה.