תהליך גיור

התלבטתי רבות האם להגיב על דברי הרב הראשי הספרדי לישראל בעניין הגויים מברית המועצות.

אחרי שכתבתי אולי 10 טיוטות שונות מזוויות שונות ואז גנזתי את הכל וויתרתי על זה. חזרתי בי ושוב ויתרתי. אני רואה שנושא עדיין ממשיך להדהד ברשת ובתקשורת, שאני ממש לא יכולה ולא מוכנה להסכים עם חלק מאמירות שנאמרות אפילו על ידי אנשים שקרובים אליי. החלטתי לפרסם.

אז בתור עולה מברית המועצות בעצמי שעלתה בתוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) לפנימיה בשנת 1996 ובתור אחת שהייתה מדריכה של עולים חדשים בתוכנית סל"ה (סטודנטים עולים לפני הורים) בשנת 2002 - 2003 , בתור מישהי שלא חלק אינטגרלי מחברה "הרוסית הישראלית" כיום ודווקא הרבה יותר קרובה לחברה דתית לאומית יש לי הרבה דברים לומר בנושא.

דבר ראשון והכי חשוב:

חברים תתעסקו בקירוב ולא בפילוג, תפתחו את לבבות ואת הבתים שלכם בשביל עולים חדשים ותוצאה של אחדות העם לא תאחר לבוא.

אל תכנעו ואל תשתכנעו מפוליטיקאים אינטרסנטים, במיוחד בתקופת הבחירות שכל המטרה שלהם זה ליצור שנאה ופילוג וכך להבדיל את עצמם מאחרים.

תיראו את הצד הנפלא של יהדות ותראו אותו לאחרים. יש המון אנשים נפלאים וארגונים דתיים מכובדים בישראל אשר פועלים לקירוב העולים החדשים לדת וכמה חבל שאמירה פוליטית של רב חרדי אחד פוגעת גם בארגונים ובאנשים הללו.

ועוד משהו שחשוב לי לומר בעניין הגרים:

נשמות של גרים היו בהר סיני במועד קבלת ספר תורה, עצם מתן הזדמנות לנכדים של יהודים לעלות לישראל מקרבת נשמות יהודיות אבודות לחזור לעם ישראל.

רות המואביה סבתו של דוד המלך הייתה גיורת. גרים היינו בארץ מצריים.

תנו הזדמנות לעולים נכדים הלא יהודים להיות גרים במקום לדחות אותם עם אמירות וניתוחים פופוליסטיים.

עכשיו

אני פשוט אניח כאן את הסיפור האישי שלי ומי שזה מעניין אותו יקרא עד הסוף ואולי גם יקח מזה משהו.

על פניו נראה כי אין הרבה מה להוסיף, על מה שנאמר בנושא, כולם כתבו, כולם הוסיפו, כולם דיברו על התבטאות האחרונה של הרב בנושא רוסים גויים קומוניסטים שמגיעים לארץ ישראל לפי סעיף של נכד של יהודי, מנהלים חיים לא יהודיים ומצביעים למפלגה של ליברמן או מפלגות אנטי חרידיות.

מדוע כל ה"רוסים" התרעמו על הנושא אני אסביר על מקרה שלי.

פוסט זה הולך להיות מאד אישי, אישי מידי, מצד שני היום אני נמצאת במקום שאין לי מה להתבייש ולהסתיר.

יותר מידי שנים שתקתי וספגתי ועכשיו מרגישה ש"אפשר לצאת מהארון".

אז כך.

נולדתי בברה"מ למשפחה סובייטית רגילה, אבא מהנדס (יותר נכון יש לו תואר שלישי למדעים מדוייקים ובן לשושלת ארוכה של מהנדסים בכירים, אבל מי סופר) ואמא מורה למתמטיקה, לא יהודייה (שומו שמיים ) אני בת יחידה לאמא ובת שניה מנשואים השניים של אבא.

גדלתי בידיעה שלמה שכל האנשים החיים סביבנו הם אותו דבר: רוסים, אוקראינים, בלארוסים, מולדבים, קזחים ועוד, בקיצור כולם סובייטים.

עד ש... בערך בגיל תשע (אני חושבת) מצאתי תעודת זהות של סבתי מצד אבא, פתחתי וראיתי שכתוב שם "יהודיה". מופתעת ממילה החדשה שלא היכרתי עד כה באתי לאמי ושאלתי אותה "מה זה"? פעם ראשונה שאני שומעת את המילה הזאת "יהודיה". אמי מופתעת לא פחות ממני מהגילוי שלי ובעיקר מבוהלת אמרה לי "תחביאי את זה מיד, אף פעם אל תדברי עם אף אחד על זה, אף אחד לא אמור לדעת". ברור שאמי מאד דאגה לי בנושא פן יקרה משהו אם ידעו שיש לי דם יהודי, לכי תדעי איזה שגעונות יהיו למשטר הסובייטי בעתיד, כי היו כבר בעבר וגם דעת הסובבים על יהודים לא מי יודע מה ואולי היא רק רצתה לחסוך ממני מבטים וצחוקים של ילדים בכיתה, בכל מקרה היא לא רצתה שאני אדע ואחשוב על זה.

אלו היו זמנים סובייטים ותרבות סובייטית. עברו מספר שנים לא רב שכחתי מהנושא, "מסך הברזל" נפל, לא היו יותר איומים קומוניסטיים, היה ניתן לצאת לחו"ל ולדבר בחופשיות, אפילו על המנהיגים.

קיץ 1991 קרובת משפחה רחוקה מכרה את כל רכושה ועזבה לישראל. אמי סיפרה לי ושאלה אותי בצחוק האם גם אני רוצה לנסוע? מה??? ישראל??? שמעתי שיש מדינה כזאת, אבל מה הקשר??? מה קשר אליי??? אמי אמרה שאם אני רוצה אני יכולה. הייתי בהלם.

עברו עוד מספר שנים ואבא שלי החליט ללכת לאסיפה של קהילה יהודית בעיר, סתם מתוך סקרנות. חזר מאסיפה וסיפר לי על מחנה קיץ לילדים יהודים שעתיד להתקיים ושאל האם אני מעוניינת לנסוע. אני התעניינתי וזרמתי.

באוגוסט 1995 נסעתי למחנה של 3 שבועות. היה מוזר, היה מעניין, היה מרתק. חגגנו את ראש השנה "שנהיה לראש ולא לזנב" נשמע כרעיון מעניין. בקיצור חזרתי ממחנה עם אמונה שלמה שאני רוצה להיות יהודיה.

התחלתי ללכת בימי שישי למועדון הנוער של סוכנות היהודית בעיר, היינו עושים קבלת שבת, חגגנו חגים, דיברנו על ישראל, למדנו עברית בימי ראשון. אפילו לקחתי לעצמי שם יהודי לאה (כי זה היה הכי קרוב לאולה). הרגשתי חלק מכת סודית בכל החיים הפוסט סובייטים האלו.

באביב 1996 התקיימו מיונים לתוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) של סוכנות היהודית. ההורים שלי לא אהבו את הרעיון בלשון המועטה. אבל הצלחתי לשכנע אותם לתת לי הזדמנות להשתתף במיונים "גם כך רק 25% עוברים, מי אמר שאני אעבור בכלל". התכוננתי למיונים הפסיכוטניים בכל הכח, השגתי ספר הכנה לפסיכומטרי הישראלי ברוסית, ישבתי וחרשתי ימים ולילות.

הגיע יום המיונים, נסעתי יחד עם הוריי ועוד חברים לעיר אחרת. בראיון האישי הפסיכולוג שראיין דווקא מאד התרשם ממני ואמר שאני בדיוק החומר שהם מחפשים, חיכיתי לתשובות בכליון עיניים.

לאחר כשלושה שבועות התשובות הגיעו, לא היה בן אדם יותר מאושר ממני, להורים כמובן ברגע זה כבר לא הייתה ברירה ובלב לא שקט היו צריכים לתת לי לנסוע.

ב28 לאוגוסט 1996 עליתי לישראל, זה היה מדהים, הרגשתי הגשמת חלום. לא שהכל היה קל, בכלל לא. גיל 16 לעזוב למדינה זרה, לשפה זרה למנטליות זרה. הקשר עם הורים היה שיחת טלפון של 5 דקות בשבוע במקרה הטוב (קיבלנו טלכרט של 120 שיחות לחודש) בחישוב גס זה היה 20 דקות שיחה לחו"ל. זאת אומרת שכל מילה שנאמרה בטלפון הייתה אמורה להיות מדוייקת. אין למי לבכות שקשה ואין להתלונן אחרת ההורים יחשבו שהם עשו טעות ויהיה להם קשה.

היו כמובן מכתבים בדואר שהיה לוקח להם להגיע לפחות 3 שבועות לכל כיוון וזה היה נחמד, גם שם תיארתי להורים רק רגעים חיוביים מאותן סיבות.

מאד רציתי לעשות גיור ולהיות יהודיה, אבל נאמר שבבית ספר חילוני זה לא אפשרי, אם את רוצה את צריכה לעבור לבית ספר דתי. וויתרתי על הרעיון, לא הרגשתי שאני יכולה להכיל עוד מעבר.

ב1998 התגייסתי לחיל האוויר, בראיון אישי עם מפקד אמרתי לו שאני רוצה לעבור גיור ולהיות יהודיה. הוא רצה לעזור. בירר בשבילי. חזר אליי ואמר יש אופציה כזאת אבל היא כמעט ולא רלוונטית. הרב הראשי הצבאי מאד מבוגר והוא מאד מקשה, חכי שתשתחררי באזרחות יהיה לך הרבה יותר קל.

ב1999 התחלף המפקד, ושוב בראיון האישי, סיפרתי לו שאני רוצה להתגייר ולהיות יהודיה. הוא אמר "אל תדאגי אני אסדר לך". ובאמת חזר אליי עם תשובה חיובית. יש קורס גיור בתל אביב פעמיים בשבוע. את תוכלי לנסוע לשם ממחנה רמון (ליד מצפה רמון, כ 4-5 שעות נסיעה לתל אביב ב-3 אוטובוסים), אבל מכוון שתעדרי שעות רבות מתפקיד שלך תצטרכי להישאר יותר שבתות וימי שישי בבסיס וגם יותר בערבים במשרד אחרי שכולם הולכים. זו הייתה החלטה קשה. מצד אחד מאד רציתי את זה מצד שני לנסוע הלוך ושוב מצפה רמון- תל אביב וחזרה באותו יום היה נראה לי טירוף. בלב כבד מאד וויתרתי על ההצעה "הנדיבה".

ממש כמה שנים לאחר מכן צה"ל השכיל ובנה תוכניות מסודרות לגיור הכוללת לימודים מרוכזים בתנאי הפנימייה, ליווי מלא ומעטפת שלמה. אבל לא בתקופתי.

שנת 2000, אני סטודנטית באוניברסיטת בר אילן לתואר ראשון. גרה בתל אביב וכל שניה שלי בחיים מדודה. קמה בשעה 6:00 יוצאת ללימודים וחוזרת הביתה בשעה 23:30 אחרי משמרת כי מה לעשות לא מספיק שמדינה ממנת לימודים לעולים חדשים, צריך גם להתקיים ממשהו. כל דקה שלי בחיים מחושבת, חוץ מפעמיים בשבוע בימים שני וחמישי שאני מסיימת לימודים בשעה 17:45 ומה לעשות כבר אי אפשר להכניס שום משמרת בשעה הזאת.

מקבלת הודעה שנפתח קורס גיור בתוך האוניברסיטה, תנחשו באיזה ימים. ימי שני וחמישי בשעה 18:00, יש לי בדיוק רבע שעה לעבור בין בניין לבניין. הקורס עם מרצים ליהודות דוברי רוסית פרופסורים הכי משובחים שיש. הרגשתי על גג העולם. הרגשתי "השגחה".

נהנתי מכל רגע בקורס הזה, למדנו הלכה, תנ"ך, פילוסופיה של יהדות. התחלתי לשנות ולחדד את דעותיי בנושא. לא שהתהליך היה פשוט , הוא לא. כדי להאמין באמונה שלמה, צריך לשבור מוסכמות הקיימות בראש, להלחם בעצמך, זה לא פשוט ואגב לא כולם מצליחים. אבל הרגשתי שאני יכולה כי זה "שלי".

אחרי כשנה וחודשיים, 3 רבנים חרדים בכירים בבית דין רבני בירושליים החליטו שאני יכולה להיות יהודיה. טבלתי במקווה והתחייבתי לשמור שבת כשרות וטהרת משפחה. הרגשתי שאני נמצאת במקום הנכון בשבילי.

הכרתי את בעלי, בן זוג מדהים, שקיבל אותי כפי שאני ובזכות מה שאני ובזכות מה שעברתי. כמו שאומרים הקמתי בית לתפארת בישראל ונולדו לנו 3 ילדים מהממים שכולם לומדים היום בחינוך ממלכתי דתי והם לגמרה חלק מחברה הישראלית.

עד כה הצד היפה של הסיפור........

הצד הפחות יפה הוא שלאורך כל הדרך פגשתי אנשים מדהימים ואנשים פחות מדהימים שדאגו תמיד בכל שלב ושלב מכוונות טובות ופחות טובות להזכיר לי שאני (וזה לא רק אני אבל לצורך הדוגמא מדובר עליי) לא שווה בין שווים.

עולה חדשה, עוד לא דוברת עברית על בוריה, לא יהודיה, גוייה מברית המועצות!!!

כמה פעמים שמעתי את המשפט פנים מול פנים, מאחורי הגב וסתם כך בשיחה.

"בחורה טובה ... אבל לא יהודיה", "בחורה יפה... אבל גוייה", "רוסיה". אתם יודעים איך זה פוגע???? אומנם מילה גוי לקוחה התנ"ך אבל במציאות ישראלית זה מילה מאד מאד פוגעת. כמו סכין בלב. אתה לא חלק מהמקום הזה, אתה לא שייך לכאן. לא משנה איזה סוג רוסי אתה, רוסי שעלה בעלייה של שנות השבעים ואוכל חזיר וקלאמרי, רוסי שרק אחד ההורים שלך יהודי, רוסי שנשואי ליהודי, רוסי ששומר מצוות אבל לא לובש כיפה וציצית. אין אף "רוסי" יהודי על פי הלכה או לא יהודי על פי הלכה שלא חווה את זה על בשרו.

אני רוצה לשאול את חבריי הצברים כמה פעמים בחיים שלכם הרגשתם "סוג ב'"? לא בגלל המעשים שלכם, אלא בגלל איך שנולדתם?

המונח הזה השפיע על כל מהלך חיי, זה גם השפיע על ילדים שלי, עד לפני שנתיים בכלל לא סיפרתי להם שנולדתי לא יהודיה ושהיה לי שם אחר. לא רציתי שיגידו משהו בבית ספר בטעות, פחדתי שלא יבינו אותם נכון והם יפגעו.

גם למבוגרים בסביבה שלי לא סיפרתי, זה היה סוד הסודות שעברתי גיור, כמובן שרבים ניחשו כי "רואים עליי".

גם לא למשפחה של בעלי ולא לחברים הקרובים. הנושא הוא טאבו, לא מדברים עליו. כי לא מקובל להיות גויי במדינת ישראל. לא מקובל לעבור גיור, עם כל הנסיון להציג את זה אחרת, תמיד חושבים שכל מי שעשה גיור עשה את זה מכוונות לא טהורות ו"הסתנן" לשורות של עם ישראל.

היום אני מאד גאה במה שאני, על החיים שעברתי, על תהליכים שעברתי שהם בעצם בנו אותי.

כמובן שלא הייתי מצליחה לצלוח את זה ולהרגיש שייכת ללא משפחות מאמצות המדהימות שהיו לי ואני עדיין נמצאת בקשר הדוק איתם ומשפחה של בעלי יהושע.

- משפחה מאמצת שלי בפנימייה שלוותה, תמכה, נתנה כח ובית חם בשבתות לאורך שנתיים כאשר הייתי תלמידה בפנימייה.

- משפחה מאמצת שלי שליוותה אותי בתהליך הגיור, הכניסה אותי לרזי היהדות והלכות שבת, לימדה אותי איך להתייחס לתפילה ואורך חיים יהודיים בכלל. הראתה לי את היהודות מצד הטוב והיפה ביותר שיש. גם היא ליוותה ותמכה לאורך כל הדרך, גם הרבה אחרי שסיימתי את התהליך הרשמי.

- משפחה הקרובה והמורחבת של בעלי יהושע שקיבלה אותי בזרועות פתוחות ותמיד תמכה בי.

כל המשפחות מדהימות ומכילות האלה שהכניסו אותי לבית שלהן כאילו אני הבת שלהם ולא חסכו ממני דבר, בלעדיהם לא הייתי מצליחה לעבור את כל מה שעברתי ועל זה אני אודה להם כל החיים.

אבל לא לכל אחד יש מזל כזה בחיים...

יהיה מי שיגיד ואמרו כבר בעבר "ליאל, אבל זו את ולא כולם כמוך, יש רוסים אחרים שלא מוכנים להטמע בחברה הישראלית". אז לא, כולם כמוני, יש אנשים שנסיבות חיים שלהם אחרות והם פגשו פחות אנשים טובים בדרך. אבל כולם כמוני ואני מרשה לעצמי להיות דוגמא מייצגת במקרה הזה לחלק גדול מהרוסים שעלו בשנים הללו.

אז מה יש לי לומר לכבוד הרב הראשי הראשון לציון, הרב יצחק יוסף ותומכיו.

נכון שכל היהודים ה"כשרים" וה"נכונים", "אסירי ציון" עלו לישראל מברית המועצות בשנות ה-70 ובשנות ה-90 של המאה הקודמת. וככל שהזמן הולך ומתרחק ונשארים פחות ופחות יהודים "כשרים" ב מדינות ברית המועצות לשעבר, יותר "נכדים של".

יחד עם זאת אם המדינה, לרבות מגזר החרידי, תנקוט בצעדים של קירוב, הבנה, הכלה, נתינה ותראה לעולים הלא כשרים האלה את הצד היפה של יהדות, גם "הגויים האלה" יבינו את היופי שביהדות, מהות מה זה להיות יהודי אמיתי ולהתקרב לדת.

וההפך אם נכניס אותם לתוך הסטיגמה של "רוסים" ו"גויים" טוב לא יצא מזה.

_____________________________________

נ.ב. חיפשתי את הקשר האמיתי שלי ליהדות ומדוע זה כל כך בער בי מרגע שנודע לי. חקרתי ומצאתי את הסיבות לשייך את עצמי לעם היהודי בכפר חסידי בבלארוס עם סבא רבה אברהם ברקו חצה גירש טנטלר ואחיו זלמן, גיטה, רוזה, שמואל. ממש בני ברק קטן. וגם ביישוב חקלאי יהודי בדרום רוסיה עם סבא רבה גרשון שולמן.

שאלו אותי פעם אם יש לך דם יהודי אז איפה המשפחה שלך הייתה בזמן השואה ולמה הם ניצלו?

אז כן, סבתי היהודיה עם שם סובייטי יחסית סופיה טנטלר הייתה נשואה לסבי גם לו שורשים יהודיים יבגני דובינסקי שהוא היה מנהל בכיר ובזכות זה שלא היה מזוהה כיהודי הצליח להציל את סבתא שלי, ילדיהם והורי הסבתא עצם זה שקיבל אישור לעלות לרכבת את כל המשפחה היהודית שלו רגע לפני שגרמנים נכנסים לעיר ומחסלים 16000 יהודים המתגוררים שם. אגב, בני דודיו הלא יהודיים של סבי יבגני דובינסקי הם חסדי אומות עולם ויש על שמם עץ ב"יד ושם" על כך שהסתירו ילד יהודי בביתם בתוך פסנטר וסיכנו את חייהם וחיי הילדים שלהם בשנתיים שהגרמנים היו בעיר.

לסבא רבה רבה אחר שלי גרשון שולמן היה פחות מזל בתקופה קצת אחרת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919 כאשר גדוד של מהפכנים אוקראינים נכנסו ליישוב יהודי של 175 איש ושרפו את כולם חיים בתוך מבנה רק בגלל שהם היו יהודיים ולא סמכו עליהם.

הבת שלו סבתא רבה שלי שיינה שולמן טנטלר ניצלה אולי בזכות זה שלה ולבעלה היו שמות סובייטים (סופיה וגריגורי) ולילדים היו שמות דומים לסובייטים והם חיו ביישוב מעורב ולא יישוב רק של יהודים.

#סיפור_העליה_שלי

בתמונה אני בגיל 16, שלושה מים אחרי שעליתי לישראל.

מי שקרא עד הסוף ונשאר בחיים ביג לייק.

מוסיפה לאחר יומיים של מחשבות ותובנות.

לחברים ומכרים שלי שעשו גיור ולא "יצאו מהארון" מומלץ בחום הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית.

ועוד מעניין אותי מדוע לא מפרסמים סטטיסטיקה של כמה אלפים כן עשו מאמץ ארוך טווח והתגיירו וכמה אלפים "רוסים" ירדו מהארץ בין היתר כי לא הרגישו שייכים.

אגב, זו גם אחד הסיבות המרכזיות, בעיניי, שהרבה "רוסים" מעדיפים להסתגר בקהילות שלהם באשדוד, אשקלון, נתניה ועוד מקומות העיקר לא להתמודד עם שאלת השייכות.