לכבוד יום ההולדת ה-40, אתחיל בשיר Gracias A La Vida של מרצדס סוסה במקורו בשפה הספרדית, בעברית מבצעת אותו בכישרון רב זמרת מירי מסיקה.
תודה לַחיים, שנתנו לי הכול
שנתנו לי עיניים, רואות זריחה מתקרבת
מבדילות חושך מֵאור ולבן משחור
מגלות גן סודי בסמטה נעזבת
מזהות בהמון איש אחד שאני אוהבת.
תודה לָחיים, שנתנו לי הכול
שנתנו לי צלילים כמו פנינים בשרשרת
ואת שפת המילים, להגיד בהן אמא
להגיד חבר שלי, להגדיר לי ארץ
ואת שפת הנשמה באמת נסתרת.
תודה על הדרך – ארוכה ונמשכת
על הכוח לקום, לשאול וללכת
לטפס בהרים נוגעים בַּשמיים
לחצות עמק אבוד, בלי צל ובלי מים
עד שבאתי אליךָ, לחצר ובית.
תודה לַחיים, שהעירו בי לב
בועט בסגור, מפרפר בַּפתוח
מתעופף סביב האש, מחפש חוף בטוח
ומוצא את עינך הצלולות כמו רוח.
תודה לחיים, שנתנו לי הכול
שנתנו צחוק ובכי ואת כל מה שבּנו
כל כך הרבה צער, והאושר היכן הוא
ומֵהם בא השיר והולך איתנו
בא השיר שלי, בא השיר שלנו.
אז מה מסמל עבורי גיל 40...
זה קודם כל לחזור לעצמאות.
זה לחדש קשרי חברות שאיבדתי אותם אי שם בתחילת אימהות.
זה " לא לדפוק חשבון" לאף אחד חוץ מקדוש ברוך הוא.
לפרוס כנפיים ולהשקיע בתחומים שלא היה לי פנאי עד כה.
זה לעסוק בפיתוח עצמי והבנה עצמית מתוך מקום של בגרות ובשלות.
זה להיות חופשיה תודעתית ופיזית.
זה לעשות חשבון נפש יסודי, לבדוק בכל הפינות הנסתרות של הנפש מי אני, מה אני, מה אני צריכה, מה אני רוצה ומה הדרך שלי.
זה גם לבחון את כל הטעויות שעשיתי בדרך.
זה להוכיח את עצמי לעצמי ולא לאף אחד אחר.
זה לשכוח מכל הפחדים המדומים ולקחת סיכונים מחושבים.
זה להרגיש שסיימתי את רוב משימות החובה של החיים ולהתחיל במשימות רשות.
זה להרחיב את הפרספקטיבה ולהתחיל לתכנן קדימה לפי עשורים ולא לפי שנים בודדות.
זה להמשיך לחקור את העולם הפנימי וגם את עולם החיצוני.
זה להבין שלעתים דברים קורים בפתאומיות ובקצב מסחרר שמפנימים אותו רק עשרות שנים אחר כך ולעתים הם קורים יותר לאט מהמצופה או לא קורים בכלל וגם זו לטובה.
זה לעלות רמה בכל תחומי החיים.
זה לזקק קול הפנימי שלי ולהוציא אותו החוצה.
גיל 40 זו צומת מצוינת לעמוד עליה לרגע להסתכל על הדרך שעברתי ולהחליט פניי לאן.
מאחלת לעצמי נחת רוח ורוגע, תשוקה והתמסרות למה שאני עוסקת בו, חוכמת חיים, שמחת חיים, אהבה ללא תנאי, חמלה, בהירות המטרות והדרך.
כשנולדתי בברית המועצות בשנת 1980 לא חשבתי שאחווה דברים היסטוריים כי בעניי ילדה קטנה ההיסטוריה שייכת לעבר.
חייתי בתקופה הקומוניסטית וסוציאליסטית ואני זוכרת אותה, זו חוויה בפני עצמה.
חוויתי מפולת של התקופה הזאת, לא פחות חוויה. תקופת המעבר בין קומוניזם לקפיטליזם כאשר הראש לא מצליח לתפוס את גודל השינוי.
יחד עם המפולת של המשטר הקומוניסטי, חוויתי את המפולת הכלכלית, כאשר כל החסכונות הכספיים של הוריי הופכו לאפר, כאילו לא היו. הכסף איבד את ערכו כמעט בן לילה.
חוויתי גם תקופת הצנע אחרי שברית המועצות התפרקה.
לאחר שעברתי לישראל חוויתי, לשמחתי לא קרוב מידי, את הסכסוך הערבי ישראלי לרבות האינתיפאדות, מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה. כמו שכולנו חווים אותם, אבל זה לא מובן מאליו.
חוויתי מלחמת אזרחים באוקראינה לפני כ-6 שנים, דבר בלתי נתפס בעיניי, לראות משטר ששורף אזרחים בעודם בחיים בתוך מבנה ועוד מקרים דומים ומאשים מדינה אחרת. אומנם חייתי בישראל בתקופה הזאת אבל לא יכולתי לא להיות מעורבת רגשית בכל מה שקרה שם.
אפילו וירוס קורונה ניתן להכניס לרשימת האירועים ההיסטוריים.
בעניי הרשימה הזאת לא מביישת בן אדם בן 80, מה עוד צופן העתיד? נראה שמשעמם לא יהיה.
נולדתי באוקראינה שבברית המועצות דאז. בעיר לא גדולה ולא קטנה, עיר של ניגודים, עיר של תעשיית מתכות כבדות מצד אחד, מצד שני עיר קיט ונופש על הים שהחיים בה מתנהלים בשני מסלולים במקביל באופן אבסורדי.
לא ידעתי שיש לי דם יהודי.
לא חשבתי שעבור גיור ואהיה יהודיה.
לא חשבתי שאהיה ישראלית ואחיה בארץ ישראל ואוהב את ארץ ישראל ולא ארצה להחליף אותה בשום ארץ אחרת.
לא חשבתי שאעזוב על פי ההחלטה שלי בית נוח ונעים בגיל שש עשרה ואתחיל בחיים אחרים לחלוטין כדי להוכיח לעצמי מה אני יכולה ומה אני מסוגלת.
לא חשבתי שאאבד אמא בגיל צעיר כל כך גיל שבע עשרה, לא חשבתי שבעצמי אהיה אמא לשלושה לילדים.
לא חשבתי שיהיה חיילת בחיל אוויר הישראלי.
קיוויתי אבל לא ידעתי שיהיו לי שני תארים מאוניברסיטה.
לא חשבתי שאהיה נשואה לאדריכל בין האדריכלים הטובים בישראל, כך לפחות לפי מגזין מאקו לשנת 2019.
לא חשבתי הרבה דברים.
החיים הם מלאים הפתעות, ניסים ונפלאות.
גם אם הדברים לעתים לא קורים כמצופה אני מאמינה שבספו של דבר כל דבר קורה לטובה בזמן ובקצב הנכון, צריך רק להאמין.
מה יש לי לומר לסוף, רק ציטוט משיר של ריטה:
"כבר לא בת שש עשרה , אבל יודעת משהו על העולם הזה" :-)